בואו נדבר קצת על יוון

בדרך כלל התרבות היא תוצר טבעי של החברה. אוסף הרגשות, המחשבות וניסיון החיים, אשר באו לביטוי באופי הקיום שלה. האדם מטבעו משתוקק לחקות את טבע יוצרו, ועל כן קיים באדם יצר "היצירה". באדם- ויש כאלו אשר אצלם תכונה זו בעלת עצמה גבוהה מזולתם- נטייה להנציח את הווי הקיום ובכך הוא מאפשר לדורות הבאים להציץ ולקבל מושג מה, אודות אופי החיים של הדורות שקדמו לו, הרגשות שלהם, המושגים והמחשבות שלהם אודות החיים.

כיצד מזהים "תרבות"?

את התרבות ניתן לזהות דרך נבירה בספרי היסטוריה, הגות, שירה וספרות, דרך ממצאים ארכיאולוגיים וכן גם דרך חפצי אמנות שהורישו לנו הדורות הקודמים.

הקושי בידיעת האמת:

הבעיה בידיעת העבר מתוך המורשת שנותרה היא משולשת:
מצד מעבירי המורשת: הנתונים הקיימים בידינו נעשו בידי אנשים שלעיתים היו מגמתיים ועל כן סילפו ביודעין את העובדות. כמו כן, התפיסה שלהם אודות המציאות היא סובייקטיבית בעיקרה. מצידנו- הלומדים: אנו מנסים ללמוד את העבר מתוך תובנות המתאימות להיום. לא בטוח שאנו מבינים נכון את מה שהתכוונו לומר. השפה והמושגים השתנו. לדוגמה: היוונים נהגו לתאר דברים בהגזמה.

מצד כמות הנתונים: הנתונים שהועברו אלינו, אין בהם בכדי לתת תמונה מלאה של העובדות כולן.

החומרים ההיסטוריים על יוון:

החומר שיש בידינו על יוון, מצוי הן בספרי היסטוריה בודדים שנכתבו על ידם, הן בממצאים ארכיאולוגים שהתגלו הכוללים יצירות אמנות והן בספרות חז"ל.

בנוסף לספרי ההיסטוריה, יש בידינו ספרי פילוסופיה ומדע שכתבו פילוסופים יוונים או תלמידיהם. 'כתבי אפלטון', הוא נכס תרבותי ייחודי, אשר נכתב בצורה של דיאלוגים בין סוקרטס והסופיסטים, ומנדב לנו מידע אודות אורח החיים, האמונות והדעות שרווחו בחברה באותם ימים.

חז"ל מספרים אף הם על ויכוחים שונים שהיו להם עם היוונים, על גזירות שונות ודרך ההלכות והגזירות של חז"ל, אנו יודעים לא מעט גם על הנעשה בחיי היום יום, על הכלים בהם השתמשו, כיצד נהגו הבנות להתאפר ולהתלבש ואפילו על האופן בו נהגו להתקלח.

איזה מרכיב בתרבות יוון הפריע לחז"ל

אפלטון מספר על הגימנסיה. גימנסיה פירושו: "עירום". מחוץ להרים היו גימנסיות, אלו מבנים בהם היו הצעירים- בעיקר- מבלים ומתגוששים כשהם עירומים. יש להבין כי המקום נועד לרכישת השכלה. שם התנהלו הדיאלוגים של סוקרטס והסופיסטים. שם נקראו שיריו של הומרוס. העירום היה חלק מרכזי בתפיסה ההגותית, אשר במרכזה היה האדם וגופו. היוונים מצאו נוסחה מתמטית ליופי, ועל פיה יצרו יצירות אמנות שסגדו ליופי וראו בו את הערך הנעלה ביותר.

אפילו סוקרטס (אשר בפירוש אינו יכול לשמש דמות מייצגת לתפיסה היוונית, שהרי הוא זלזל במציאות האלים והאמין רק באל אחד), כשנשאל ב 'משתה' מהי אהבה, אמר בשם מורתו הדגולה- דיוטימה, כי המטרה היא אהבת האל. אולם היא תושג רק על ידי פיתוח הכושר לאהוב. הדבר יושג לדעתו, על ידי החיבור אל היופי. על האדם, בכדי שיוכל לאהוב את הרוחני, עליו לעלות בסולם האהבה, מן האהבה אל האדם האחד אל האהבה לשניים ואחר כך אהבת הרבים, משם האהבה למדע ומשם חשב שהאדם יגיע אל אהבת האל. הכל מתחיל מן הסגידה אל הגוף.

אנו מוצאים את אברהם אבינו לראשונה, כשהוא נענע לצווי: לך לך. השפת אמת כותב- על פי המדרש, כי הפניה של האלוקים לא הייתה רק אל אברהם, כי אם אל כל אדם באשר הוא. אברהם הוא זה ששמע לקריאה. הכל ביהדות מתחיל ב"נעשה ונשמע", בהתמקדות באלוקות באופן טוטאלי.

על פי היהדות, האלוקות ממוקמת בּ"אַחֵרוּת" ולכן על האדם לעשות חסד עם זולתו. מידתו של אברהם אבינו הייתה "חסד" ולא בכדי הסיפור היהודי מתחיל שם.

אף היוונים דיברו על שלימות האדם. אך השאלה היא איפה המוקד ולשאלת המיקוד ישנן השלכות הרות גורל על השאלה מהו מוסר, מהו טוב ומהו רע. האם האל הוא בשירות האדם או האדם בשירות הקב"ה?

לשאלות אלו ישנה השלכה אפילו על היצירה האמנותית עצמה ועל כך נדבר להלן:

1. גורמים חיצוניים אשר סייעו בעיצוב התרבות האמנותית.

2. מעבר בין התמקדות במטרות חיצוניות למצב בו הפך האמן להוות את המוקד הבלעדי בזירה.

3. התפיסה היהודית, לפיה יש להתמקד באידיאל חיצוני ולבטא את ה"אני" באורח טבעי.

4. ההבדל בתוצאה, בין יצירה מלאכותית לבין יצירה אמיתית.

כדאי לדעת את ההבדל הדק, את המהות בין הטוב לטוב יותר. ובכלל תרבות זה לאו דווקא מה ששומעים או רואים, עם תרבות חיים.