כללי הצניעות בסמינרים: האם זהו רצון ה'?

לפני-כן, מעט היסטוריה:

בבית יעקב שהקימה שרה שנירר בפולין, כלל לא היה תקנון צניעות מוגדר. בבית יעקב בארץ ישראל, היו מקבלים כל בת שרצתה בחינוך חרדי, מכל בית שהוא, ואפילו אם אמה לא מקפידה על צניעות, ואפילו בין המורות התגלו בעיות צניעות.

ולכן, כצעד מונע, פתחו מספר מורות בשביתה עד אשר יוכנס תקנון צניעות שיחייב את כלל המורות בבית יעקב. וזה היה התקנון: כל המורות חייבות לכסות את שערן (משמע, לפני התקנון זה לא היה ברור כלל) ילבשו חצאית ולא מכנסיים (!), החצאית תכסה את הברך, וצריך לגרוב גרביים. ארבע כללים. זהו.

איך משם הגענו לאיסור על ג'ינס, שסע, גרב כותנה, עגיל לא צמוד, חצאית ארוכה, ועוד אלפי כללי לבוש והתנהגות על כל צעד ושעל?

לטעמי, המניע לתקנונים הוא סוציולוגי ולא דתי. באה אישה בשנות החמישים לחייה, לא כל כך רזה ולא כל כך יפה, ואוסרת על צעירות יפות שהתחתנו זה עתה לאסוף את הפאה לקוקו או צמה. מה מניע את הכלל הזה?

הרי לפני רגע, שיערן היה אסוף לקוקו ארוך או צמה. אם קוקו או צמה זה לא צנוע, אז גם קודם החתונה זה לא היה ראוי. בעיני, תקנה זו היא אמירה: בנות צעירות, אני מקנאה, ולכן אנא היו כעורות, אנא שוו לעצמכן מראה בוגר מגילכן, אל תנסו להיראות נערות (על אף שאתן באמת צעירות). תשימו על הראש רק פאה בתספורת "קארה" מבגרת ושוו לעצמכן מראה "יאכנע" ככל האפשר, עם חצאית שלושת רבעי בלתי מחמיאה שמשמינה את הרגליים, וגרביים בצבע דוחה במיוחד.

דיכוי הטבע הנשי

כל הנ"ל לא קשור להלכה; זה המצאות של נשים מבוגרות שמעולם לא חוו נשיות טבעית בלתי מדוכאת. שמתכחשות לקיומן. תוסיפו לזה אופי פולני של אישה שמציק לה שאחרים נהנים, שאוהבת לגרום לאחרים להרגיש שהם רעים והיא נאצלת, וקיבלתם מורה לצניעות.

ואני הקטנה אומרת, טבע האישה להתקשט, אז מדוע להילחם בטבע? מדוע לדכא תכונה טבעית של טיפוח המראה החיצוני, תכונה שה' טבע בנו? אז נכון, צריך להגביל תכונה זו ולהצטנע, וצריך לשים מסגרת לכל עניין הצניעות וגדריו ובכללו ההתקשטות, אבל התקנון מעיד שמטרתו לכער ולהילחם בטבע, ולא כל כך לשים גבולות הלכתיים.

ואם בגבולות עסקינן, נאמר אנו- לא דיינו במה שאסרה תורה? מדוע לקדש מלחמות עם הנוער ולהיכנס לעיסוק בלתי פוסק בהמצאות ותוספות? מדוע אי אפשר לעמוד על גבולות הלכתיים, אך לאפשר את כל השאר?

הערים החרדיות כיום מלאות בנשים שזרקו לפח את ההלכה והתקנון גם יחד, מיד לאחר החתונה או סיום הסמינר. עובדה זו מעידה על כשל חינוכי עמוק, בכך שהמורות מתרכזות בשיטור ולא חושבות איך להסביר לבנות מהו ערך הצניעות. כשל זה נובע מתפיסת הצניעות ברמה שטחית ורדודה של עובי הגרביים. אין שום הבנה של הצורך החברתי בצניעות, שום הסברים על אחוות נשים נפלאה

וכך גדל לו דור שלם של חרדיות שלא מבינות למה צריך צניעות. השתקת נושא היופי מחד, והעיסוק האובססיבי באורך העגיל מאידך, הופך את השיח לרדוד, ולמורות לא נותר אלא לאיים בגיהינום משונה לכל מי שתחרוג מהכללים.

מה לעשות שגם זה לא עובד, כי גם איומי הגיהינום לא יכולים לגבור על צורך טבעי של אישה בריאה להתקשט. בחסידות גור מעניקים פרס של עשרת אלפים שקלים לכלה שלא מתאפרת ביום חתונתה- היש לנו אבסורד גדול מזה? במחי סכום עתק הם מנסים למחוק את הטבע ואת תיאורי חז"ל על כ"ד קישוטי כלה שצריכה להיות נאה וחסודה. אבל מה, גם הם לא מצליחים, ורוב הכלות מוותרות על הסכום האגדי ומעדיפות את הנשיות שה' טבע בהן.

יחס חז"ל להתייפות האישה בחוץ

אותם שוטרים מוזמנים ללמוד את הגמרא במסכת תענית כ"ג: "אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל. פעם אחת היה העולם זקוק לגשם, שלחו החכמים זוג חכמים אליו לומר לו לבקש רחמי שמים שיבואו גשמים ומצאוהו שהיה עודר בשדה כשהגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים" והלכו כך עד שהגיעו לביתו. "אמרו לו החכמים לאבא חלקיה, אנו יודעים שהגשם בא מחמת תפילת הרב, כלומר: מכירים אנו בגדולתך ואין אנו מהרהרים אחריך. אלא שבכל זאת אנו מבקשים שיסביר לנו הרב את פשר הדברים האלה הנראים לנו תמוהים מאיזה טעם, כאשר הרב הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים? אמר להם אבא חלקיה: כדי שלא אתן עיני אלא בה, ולא באשה אחרת".

והנראה בפשטות בביאור הדברים, שהחכמים תמהו: מדוע יצאה אשתו לקראתו עד פתח העיר כשהיא מקושטת, והלא היא מכשילה בזה את עין הרואה, והיה לה להתקשט רק בביתה לעיני בעלה ולא לעיניהם! וענה להם אבא חלקיה, שהעיר אינה כמו השדה, כי בעיר מצויות נשים, ויש חשש שיתן עיניו באשה אחרת, ועל כן באה אשתו הצדקת כשהיא מקושטת, ללוותו בהליכתו ברחובה של עיר, כדי שלא יתן עיניו באחרות עד שיגיע לביתו. ואף על פי שגם אחרים יכולים לראותה מקושטת, הרי זו חובתם שלא להסתכל בה, והיא יצאה ידי חובתה כשאינה לובשת בגד אדום וכדומה, ואינה יוצאת דופן בין הנשים.

וכך כתב הרב שלום מאשש זצ"ל, רבה של יהדות מרוקו בירושלים: "לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין, האם נאסור עליהם לצאת לשוק, או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים?"

וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרים בזה יותר משערותיהן, ויש בזה יופי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם יצר שמייפים האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מייפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי' תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט".

לאפשר סגנונות שונים

אמנם כל זה נכתב כדי להתיר חבישת פאה, אך אני רואה את הפאה ככלל אשר יש להחילו על כל פריטי הלבוש: כיסית את השיער כהלכה? מצוין. לא משנה במה ולא משנה שהיא יפה יותר מהשיער המקורי שלך. לבשת בגדים שמכסים את הברך/ מרפק/ עצמות בריח? מצוין, לא אכפת לי באיזה סגנון ואם את נראית יאכנע או מגניבה, ספורטיבית או אלגנטית, פריקית או סתם מוזנחת עם סמרטוטים שנוח לך ללבוש. לכי על מה שנראה לך, כל עוד זה בגבולות ההלכה. למה להגביל לסגנון של הסבתות שהגיעו מאירופה עם חליפות וצאוורונים? מה רע בקפוצ'ון, או גלביה, או נעלי ספורט עדינות, או חצאית תלתלים ארוכה? אה שכחתי, המזרוחניקיות הולכות עם ארוך אז זה סיבה לאסור- סיבה פוליטית למהדרין.

אם כבר מזרוחניקים, יש לנו סיבה לקנא. בעבר, הלבוש בציבור הדתי לאומי היה בהחלט לא צנוע. אבל עם השנים, האולפנות הצליחו לגדל דור של בנות שצנועות יותר מדור האימהות, ומכסות את הראש בהידור רב יותר. גם בנות לאם שלא כסתה את ראשה כלל, מכסות את הראש. וזה הישג עצום לחינוך, למורות מהאולפנא. איך הם הצליחו? הרי אין להם אפילו תקנון שמגדיר את גבולות ההלכה!

שם, באולפנא, לא נלחמו בכל אופנה, ולא רדפו על עגילים. הם חינכו את הבנות לאמונה בה', לתפילה בכוונה, ולצניעות. כן, צניעות לא של תקנונים, פשוט צניעות. כל אחת פירשה את זה באופן אחר- ואיכשהו קם לו דור צנוע יותר, של לבוש פשוט ומכסה, בלי איפור, עם חצאיות ארוכות. דור של בנות שלא שמות דגש על החיצוניות, כי חינכו אותן שחיצוניות זה טפל והעיקר זה עבודת ה'.

אז נכון, יש חיסרון באי ידיעת ההלכה; לא כל דבר צריך להעתיק, וגם העדר קישוט או טיפוח הוא סוג של דיכוי הטבע הנשי. אבל עדיין שם יש הצלחה של דור צנוע יותר מהוריו, ואצלינו בדיוק להיפך. עובדה זו מחייבת לעשות חושבים, אם מטרתינו לגדל דור של נשים צנועות ולא רק להוות משטרה בשנים המעטות שבהן הבת נמצאת בין כתלי הסמינר.

גבולות ההלכה

למי שתוהה כיצד נגדיר את גבולות ההלכה, אומר כך. ההלכה דורשת כיסוי אזורים מסוימים, כגון ברכיים ועצמות הבריח, ובתחום הזה אין מחלוקת. בנושא הגרביים, יש הטוענים כי זו המצאה מאוחרת כיוון שבעבר לא היו גרביים. אולם בעבר הרחוק כיסו כל הנשים את רגליהן בחצאית ארוכה, והגרביים הגיעו לאופנה באותו זמן שהגיעו החצאיות הקצרות. ביחס לאזור השוק ברגל נחלקו הפוסקים אם הוא חייב כיסוי או שלא.

בציבור הדתי לאומי פוסקים שלא, זרמים חרדיים מסוימים פוסקים שחייב כיסוי מלא בגרב אטומה, והרוב החרדי מסתפק בכיסוי שקוף כדי לצאת ידי חובת הספק. כאן מדובר במחלוקת שהיא נטו הלכתית; אפשר לדמות פסיקה זו לחיוב כיסוי ראש מלא או להיתר גילוי שתי אצבעות משיער האישה. גם כאן מדובר במחלוקת הלכתית, וספרי ההלכה מלאים בדיונים על נושאים אלו.

לעומת זאת, התקנון משתנה מדי כמה שנים בהתאם לאופנה, על מנת לדכא כל מראה שהוא יפה יותר/ אופנתי יותר/ מעט בולט, בלי שום בסיס הלכתי. ולכן הוא עניין סוציולוגי לחלוטין, שאפשר בהחלט לבוא ולשנות על מנת לשפר את תוצאות החינוך החרדי לצניעות. בסך הכל, יש להביט על תוצאות החינוך שלנו, לראות את הכשל בנשים שלובשות חצאית ג'ינס מעל לברך ולהבין שאם לא נאסור ג'ינס ונפנה את האנרגיה מאיסורים מיותרים להסבר על מהות הצניעות וחשיבות ההלכה שמתבטאת בברך מכוסה, אז נרוויח בוגרות צנועות יותר, בחצאית ג'ינס שמכסה את הברך.

המורות, שמקובעות בחשיבה על הגבלות וסנטימטרים, רגילות למדוד תלמידה במספר הדנייר. שינוי שכזה ידרוש מהן להעיר אך ורק על גבולות ההלכה כגון כפתור פתוח, לאפשר טעם אישי וסגנון שונה בכל השאר, ולהסביר לבנות באופן רציונלי את חשיבות הצניעות והעדינות. המטרה תהיה לפתח דור של בנות שמבינות בעצמן איזה עגיל מתאים לבת ישראל ואיזה עגיל "ס'פאסט נישט", בלי מורה שתאמר להן שזה "ס'פאסט נישט".

המורות צריכות להבין שכאשר לא מגיעים למטרה (דור נשים צנועות), עלינו לשנות את הדרך (תקנון). בנוסף, יש לשים לב גם לתופעה הקיימת רק בציבור החרדי, של יוצאים/ות בשאלה מחמת ריבוי הכללים הנוקשים שחנקו אותם, ולא מסיבה של כפירה חלילה. אז אם ריבוי הכללים גורם לכל כך הרבה לנשור לגמרי מדרך התורה, יש להפחית את הכללים ולהתמקד במהות הצניעות.

ובקשה לקוראות היקרות: אם מישהי מכן מקורבת לצוות של סמינר כלשהו, אשמח שהדברים יוצגו בכל חדר מורות חרדי.‏
תמונות כחומר למחשבה: בוגרות אולפנא צנועות וחסודות, רחמנא ליצלן חצאיות שמטאטאות את הרצפה, קפוצ'ון "רחובי", וחולצה קצרה על גבי חולצה ארוכה. מה רע בכל אלו? לסמינרים פתרונים

הנה עגיל לפי התקנון- שתי ס"מ בלבד, אבל בולט ומשונה. "ספאסט נישט"

והנה עגיל שנוגד את התקנון- אבל הוא עדין מאוד, כמעט בלתי נראה.

כנראה שכללי התקנון לא מונעים חוסר צניעות, ואפשר להיות צנועים למהדרין גם כשעוברים על כללי התקנון, אם רק מבינים מהי עדינות.