לעומת זאת, ננסה לדמיין את מלך החיות, בסביבתו הטבעית, משוטט להנאתו בחולות מרחבי הטבע, ללא סוגר ובריח. היכן מלך החיות יראה טבעי יותר, בכלוב גן החיות או בינות מרחבי הטבע? אין ספק שהתשובה תהיה בסביבתו הטבעית.
הדוגמא הזו מהווה מראה לעולם ה"חי" שלנו. לא מעט אנשים מכניסים עצמם לכלוב, כשבוחרים להתנהג אחרת מטבעם האמיתי. הם נוהגים בהתכחשות לאופיים ולצורת חייהם ובוחרים להציג עצמם אחרת בעיני הסובבים.
המציאות הזו הזכירה לי, ססגוניות עלון פרסומות. מילים מבריקות ומנופחות, תארים בתלת מימד, תמונות פסטורליות המבטיחות הרים וגבעות, וכהנה וכהנה.
בתכלס, המציאות דלה מהפרסומת. ההרים המובטחים מתגלים במציאות כמישור מדברי וכדומה. דוגמא משלית נוספת לכך, ניתן למצוא ברשרושי הצלופן העוטפים מתנה דלה. ובסרטי המתנה הנקשרים במקצועיות מעל עטיפה מנצנצת ומשתפים פעולה בטשטוש חוסר "קראט" המצוי בקופסא שבתוכם.
המציאות הזו מהווה עטיפת הונאה חיצונית לסובבים ובעיקר לעצמנו וטשטוש לאמת המצויה בתוכה. מדוע אנשים בוחרים לשים שכבת מי קאפ בעלת אחוזי כיסוי למציאות האמיתית?
כזו אני! למה לא לחיות את ה"אני" האמיתי המצוי בנו, במקום לייצג זאת כלפי ה"עולם" בעטיפות אחרות?
המראה שעל הקיר אינה משקרת את הדמות המשתקפת בעדה. ננסה להביט בהשתקפות לתוככי אישוני עיננו ונודה באמת מבלי להתייפיף. קרני לייזר פולשניות אשר יפגישו אותנו עם ה"אני" האמיתי מול עצמנו, ישקפו צילום משחק מחבואים שלנו מול אמיתות המציאות ממנה אנו מנסות להתחמק.
למה אנו בוחרות להתחמק מעצמנו לפעמים?
הזוגיות שלנו עם ה"אני" דורשת מאתנו כנות והכנעה, ענווה והודאה בחוסר אונים, לא נחמד בלשון המעטה לפגוש את עצמנו עם חלקים לא נעימים באשיותנו. באופיינו או בכל הגדרה אחרת שתבחרו לקרוא לזה.
ה"אימות" הזה לא סמפתי במיוחד מול מצפוננו, הוא שכלי ופחות רגיש. אנו מעדיפים להתחבא מפניו, במקום להתמודד מולו. אין הדבר מצוי רק בטבע אופיינו, אנו נתקלות בזאת כפועל יוצא מול כפיית תכתיבים של מקובעות חברתית,
השאלה כיצד ניתן לנתב את אנרגיות המבוזבזות בבריחה הזו לשינוי מצב זה? ישנה אמירה: "לא לטאטא לכלוך מתחת לשטיח".
מדוע? כי זה לא נגרס שם, זה רק מתחבא שם זמנית ונערם לערימה גדולה יותר וגולש בבוא היום. השטיח מהווה משל ל"אימות" שלנו מול עצמנו, בל נטאטא את המציאות, עלינו לדעת לחיות עם זאת בשלום. אנו חשות פגועות? לא אוהבות להתקל עם אופי מסויים בעצמנו? וכדומה.
בל נחשוש ליפול. יש בנו את היכולת לקום חזקות יותר, טובות יותר, שלמות יותר עם עצמנו. צריך רק להאמין בכך זה שלב בניקיון. להכיר בכתמים ולא לטאטאם בשטיח מעטה חיצוני.
ברגע שנכיר בזה פשוט נשאר שם עם עצמנו, לא ננסה לשנות את עצמנו אלא נקרא לאותו רגש בשמו ונארח אותו בתחושה שזה בסדר שהוא שם, נעניק לו לגיטימציה ופשוט נהיה עימו. נעצור לרגע ונאמר לעצמנו "אני איתך", ואף לא לחשוש "לשתות עימו קפה" בצוותא.
נוכל אז לגלות כיצד ברגע שהוא יוצא הוא התמוסס ויש שקט נפשי, הפחד והחשש שנועדו להסיח את דעתנו מאותו רגש התאיידו, איננו זקוקים להם יותר, מטרתם הייתה להגן עלינו מפניו כל עוד הוא לא היה במודע אך עתה כשהוא כבר במודעות שלנו וקיבל ביטוי אין צורך להסתירו יותר בעטיפת צלופן מטשטשת. כך בעצם מנקים רגשות, מזיזים את השטיח שתחתיו אנו יודעות שמסתתרת ערימת לכלוך שהרתיעה אותנו והרבה זמן נמנענו מלראותה.
לחיות את ה"אני" זה היופי הכי טבעי והכי חופש שיש!
שתהיה לכולנו חופשה נעימה!
]]>
