בחלק המדובר, נוסע עורך הסרט עם נכדו - לא פחות ולא יותר של מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, רודולף פראנץ הס- לביקור באושוויץ. הם יורדים מהרכבת ופוסעים לעבר המחנה והנה, במחנה עצמו מבקרת היום גם קבוצת נוער ישראלית אוחזת בדגלי ישראל. נמצא איתנו היום נכד של מפקד המחנה, אומר המדריך לילדים היהודים הישובים על רצפת אחד הצריפים מחבקים ברכיים מתחת לסנטר.
בסצנה אחרת, הולכים הס ואלדד בק אל שער בחומת המחנה. שער תמים דרכו עבר סבא מידי בוקר מהבית ל׳עבודה׳. זה אבא שלי. מציג הס תמונה בה ילד במכנסיים קצרים ונעלי עור בוהקות עומד ליד השער הזה. היה משאיר את ילדו ליד השער, נותן נשיקה מימין, נשיקה משמאל ועובר דרכו כדי לרצוח ילדים בני גילו.
אז, אה, שהילדים ישאלו שאלות...? מגשש המנחה שהאורח המוזר נחת עליו, כך נראה, בלי הודעה מוקדמת.
כן.. שאלות זה בסדר גמור, עונה הס
ואז הם שואלים אותו, הילדים היהודים. קצת נבוכים, לא בטוחים איך נכון להתמודד. נערה מנסה לשאול משהו אבל בכי נשנק בגרונה. סבא שלך, רצח לי את כל המשפחה, היא מצליחה להגיד לבסוף - ותו לא.
אחריה, שואל מישהו את הס, מה היית עושה לסביך לו פגשת בו היום. מה הייתי עושה לו? עונה הנכד בלי להסס, הייתי הורג אותו.
המהום חולף בקהל כמו זרם חשמלי ויהודי מבוגר קופץ קדימה. אני ניצול! אני הייתי פה!...פה! אני רוצה ללחוץ את ידך!
הס מעביר את מקרופון למישהו לידו ופותח ידיים לקראת הניצול המתקרב לעברו. הם מתחבקים ובוכים.
זה לא אשמתך, מרגיע היהודי את נכדה של מפלצת האדם. אני סולח לך. אחר כך, ניגשת הנערה שהשתנקה בבכי מוקדם יותר, מסירה שרשרת מצווארה ונותנת אותה, מבוישת, להס. הוא לוקח את השרשרת ובוכה.
אז יש סליחה באושוויץ?
יש, אבל.
אבל היא בדיוק בגודל של האיש שמודה ועוזב.
אין סליחה באושוויץ בין אחיו האחרים של הס (או שאר מבני עמו) שאינם מודים ועוזבים ושלא כמוהו, מצדיקים או מכחישים את פשעי אבותם.
וזה בא ללמד, אולי, שהסליחה בין בני אדם היא, בניגוד למה שמקובל לחשוב, קלה ומהירה. יתירה מכך, הרצון לסלוח מהווה, כנראה, צורך בסיסי. מצד שני, הסליחה תלויה בתנאי אחד. בתנאי שהעוול מכיר בחטאו, מצר עליו ורוצה לחדול ממנו באמת ובתמים.
כי אי-אפשר-לסלוח-למי-שמתמיד-בפשעו.
זוהי נקודה למחשבה לנו כעם ולנו כאנשים פרטיים בבואנו, אוטוטו, לחודש בו אנחנו נדרשים לסלוח וגם לבקש סליחה.
]]>
