הכל שווה כדי להתקרב

היה קשה לראות עליה את העובדה שטלטלה רצינית מעיפה את חייה לתהומות אפלים. במבט שטחי לא היה ניתן להבחין בדבר. אך לאחר כמה משפטים כבר יכולתי להבין מה עובר עליה. במילים פשוטות, מדודות ושקטות תיארה לי גנסיה את האירוע שטלטל את עולמה בימים האחרונים (תרבות)

מירי שניאורסון | כיכר השבת |
"בחמש בבוקר צלצל הטלפון שמונח לצד מיטתו של בעלי . בתחילה הסתובבתי לצד השני וכיסיתי את אוזניי בשמיכה", תיארה גנסיה את הרגעים שלפני הדרמה הגדולה. "אבל כששמעתי שבעלי ענה, והשיחה נמשכה, הטיתי אוזן".

"מדברים מההוצאה לפועל תפתח את הדלת" היה המשפט הראשון שפתח את השיחה. גנסיה לא ידעה זאת, אך יכלה להסיק זאת מתשובותיו של בעלה. "בעלי קם בשלווה. נטל ידיים. אמר 'מודה אני' בנחת. התלבש, ויצא לפתוח להם את הדלת".

הפשיטה נמשכה כמה שעות בסופם יצאו האורחים עם שלל, וכל אותה עת ידעה גנסיה שזו רק טעות. שזהו רק ניסיון שה' מנסה בו אותם. שזהו רק עוד שיעור בהנהגתו של הקב"ה את העולם, ובסופו של דבר "מעז יֵצֶא מתוק". ולא רק ייצא בעתיד, אלא כבר יָצָא בהווה, ועוד עתיד לצאת עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. בכל אירוע שקרה מאז אותו מקרה ראתה גנסיה את ידו הברוכה של ה'.

החלק המסוים בפאזל הושלם רק אחרי שנים, כשגנסיה ובעלה ערכו סעודת הודיה, בה בישרו לקהל המוזמנים שהמלשין נתפס, והבהירו שמי שעשה להם את הרעה הוא רק שליח מאת ה'. "הנחש שעשה את כל הבלגן היה רק שליח מאיתו יתברך כדי לנער ולהוציא אותנו ממקום שבמילא היה גרוע עבורנו". הניעור והטלטלה עולים לפעמים בכאב, השפלה, צער וייסורים. "אבל הכל שווה כדי להתקרב אחד אל השני ושנינו ביחד אל ה'", חתמה גנסיה את סיפורה אל מול פניהם של האורחים.

---
הפרשה הזו שהיתה השבת סיימה את ספר שמות והיא למעשה מאזן בוחן של פרויקט הקמת המשכן. היא והמשכן שהוקם, מהווים עדות ש"פקודי המשכן" – החשבון ומניין התרומות, היו נכונים, משום שאם חס וחלילה היה בהם שמץ של גנֵבה או שחיתות, השכינה לא הייתה שורה על המשכן.

בסיום הפרק הראשון בפרשה כתוב: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה... וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה". רש"י מסביר שהברכה הייתה "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". כדי שתשרה ברכה יש צורך במעשה ידיים. הברכה אינה יכולה לשרות על כלי ריק. לכן, נאמרה הברכה רק לאחר ש"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה".

אבל יש פה מסר נוסף: בעת הקמת המשכן והשראת השכינה היה עם ישראל בהתרוממות רוח. ברכתו של משה רבנו הייתה כי אותה התרוממות רוח, אותה הרגשה נעלית, תמשיך ללוות את בני ישראל גם בעמל היומיומי, גם בשגרה. ולכן בחר לברך אותם "שתשרה ברכה במעשה ידיכם", גם בעסקי היום-יום שלכם.

הפרשה הזאת כבר הופיעה לפחות בחלקים נבחרים, בפרשיות קודמות. ב'תצווה' ב'כי תשא' ובעיקר בפרשת 'ויקהל' הקודמת. מדוע טורחת התורה לחזור ולכפול את כל פרטי עשיית המשכן? הסיבה לכך נעוצה בחביבות המשכן בעיני ה'. כאשר משהו מסוים חביב עלינו, אנחנו נהנים לעסוק בו שוב ושוב. השראת השכינה פה בעולם הזה, חביבה במיוחד בפני הקב"ה שהרי "נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים".

חזק חזק ונתחזק

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: Mirisch1@gmail.com

]]>
תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית