חורבן הבית של דודי

בכיתי בשקט בלי שאף אחד יידע.

היה לי מבחן ולא הצלחתי ללמוד כלום. הרגשתי אבן ענקית שחוסמת ויושבת בדיוק בגרון, כן ממש שם. הרגשתי רע אבל לא יכולתי לעשות דבר, אני רק ילד.

יצאתי לשחק כדי להסיח את דעתי אך לא יכולתי. הפחד של מה יהיה איתי, עם אבא ואמא שלי, שיתק אותי. אחים שלי קטנים ממני בשביל שאשתף אותם.

רציתי נורא לדבר עם מישהו אבל אני יודע שאסור לגלות... ככה אמא אמרה. היא בוכה כל הזמן. אני מנסה לעזור לה כמה שאני יכול. היום כשאני כבר גדול יותר אני מרגיש תמיד בימים אלו מהו חורבן הבית בשבילי. נכון שאבא שלי כבר הקים בית אחר משלו, הוא כבר שם, הוא לא רק אבא שלי.

התחושה הזו שיש עוד משפחה אחרת שמתחלקת עם אבא שלך יותר ממך, היא נוראית! היו ימים שהרגשתי אשם, אולי בגלל שלא התנהגתי יפה, התחצפתי או שלא ויתרתי.. אבא עזב, אמא שלי בעיקר שתקה רוב הזמן, היה לה קשה, אני מקווה גם בשביל אימי שמגדלת אותנו נאמנה שהיא תקים בית משלה.

אבל כואב לי.

הבית שלי נחרב ואין לי דרך לתקן זאת. יש לי רק לקוות שאני אקים בית אמיתי ואשמור עליו מכל משמר כי אין תחושה קשה יותר מחורבן של בית.