לא יהיו לכם עוד ילדים", אמרו הרופאים לפני שני עשורים. מרת שרה זיסל זוננשיין רק חייכה. "יש מי שמחליט אחרת", ענתה בשקט. וכך היה.
אחרי שנים של מחלה, כימותרפיה ותופעות לוואי קשות – היא הבריאה. בתוך שנים ספורות נולדו לה שישה ילדים נוספים – שלושה זוגות תאומים, בזה אחר זה.
כל אחד מהם היה ניצחון קטן על חוסר האמונה של העולם. היא קיבלה את חייה מחדש – והפכה אותם לשיר של תודה.
החיים בבית זוננשיין היו חיים של חסד, שמחה ופשטות. האם הצדיקה הקדישה את כל כולה לבעלה ולילדיה. היא לא ביקשה לעצמה דבר – רק לשמח, לעזור, להודות.
"אני ארחם עליך" - ההבטחה של הגר"י זילברשטיין
ואז – המחלה חזרה. בהתחלה זה היה נראה זמני, "כנראה דלקת או עייפות", אמרה. אבל הבדיקות גילו את מה שכולם ייחלו שלא לראות.
שוב טיפולים. שוב כאבים. שוב אמונה. אבל הפעם המחלה הייתה אכזרית יותר. הגרורות התפשטו, הגב שותק, והיא כבר לא יכלה לקום מהמיטה. ועדיין, מרת זוננשיין לא התלוננה.
"תודה להשם על כל נשימה", הייתה אומרת גם ברגעים של סבל נורא. הילדים ראו את האמונה הזו, ונצרבו בה לכל החיים. בחודשיה האחרונים כבר הייתה סיעודית לגמרי. הילדים טיפלו בה במסירות יוצאת דופן.
אבל כשהמצב הידרדר, היא נלקחה לבית עולמה בשלווה, כשהיא משאירה אחריה עשרה ילדים – שישה מתוכם עדיין בבית, זקוקים לכל סיוע אפשרי.
אב המשפחה, תלמיד חכם מופלג, נותר לבדו עם ששת היתומים. הכוחות – אזלו. הכסף – איננו. והלב – שבור.
איך אפשר להמשיך מכאן? איך מחזיקים בית של שישה יתומים, כשאין פרנסה ואין אם שתדאג לכל פרט?
בהוראת הרבנים שליט"א, ועד הרבנים לקח על עצמו להקים קרן חירום מיוחדת עבור משפחת זוננשיין. המטרה ברורה: לדאוג לשישה היתומים, לאב האלמן, לבית שנשבר בן רגע.
אסור לנו להשאיר את היתומים האלה לבד. אנחנו לא יכולים להחזיר להם את אמא, אנחנו כן מוכרחים לעשות הכל כדי שלא יחיו מתוך מחסור, שלא יידעו עוד צער. התורה הק' מצווה עלינו לדאוג ליתומים. כולנו תורמים עכשיו וזוכים לכל הברכות האמורות בתורה.
לא משאירים את היתומים לבד! תורמים עכשיו >>>
0 תגובות