"אמא תיכף חוזרת", אמר הקטן לאחיו, כשהאמבולנס נעלם מעבר לפינה. אבל היא כבר לא חזרה.
כך הסתיימו שנתיים וחצי של מאבק הרואי של מרת שרה זיסל זוננשיין ע"ה, אם יקרה לעשרה ילדים, ששישה מהם עדיין בבית – והיא רק בת חמישים ושבע.
לא משאירים את היתומים לבד! תורמים עכשיו >>>
הכול התחיל לפני יותר מעשרים שנה. הרופאים קבעו שהיא לא תוכל עוד ללדת – אחרי מחלה קשה וטיפולים מתישים. היא חייכה בעדינות ואמרה: "יש רופא אחד למעלה שאומר אחרת".
"אני ארחם עליך" - ההבטחה של הגר"י זילברשטיין
וכך היה. שלושה זוגות תאומים נולדו לה בזה אחר זה, מתנה אחר מתנה, פלא אחר פלא.
כל יום בחייה מאז היה מלווה בתחושת נס. היא הודתה לבורא העולם על כל נשימה, על כל ילד, על כל חיוך קטן. הבית של משפחת זוננשיין היה מלא שמחה, אמונה וחום.
ואז שוב הופיעו הסימנים. הפעם, היא כבר ידעה לזהות אותם. "אני מכירה את זה", אמרה לבעלה, עיניה שקטות אך יודעות.
היא חזרה למחלקה האונקולוגית, התחילה שוב את סבב הטיפולים, עם אותה אמונה שקטה. גם כשהכאבים גברו, גם כשהגוף נחלש – הנפש נשארה חזקה.
הילדים טיפלו בה במסירות אין קץ. הגדולים התפללו לילות שלמים, הקטנים ניסו להסתיר את דמעותיהם. ואמא – במקום להתלונן – עודדה, חיזקה, חייכה.
"זו רק תקופה", אמרה להם. "השם גדול. נצא מזה ביחד". אבל הפעם הגוף לא עמד בעומס. הרופאים ניסו הכול, אבל כשהגרורות התפשטו לעמוד השדרה והנשימה החלה להתקשות – כולם הבינו שהזמן קצר.
בבוקר יום ראשון, כ"ז תשרי, נשמעה הבשורה הנוראה. שישה ילדים נשארו בלי אם. אב שכול, תלמיד חכם, נותר לבדו בבית שכולו זיכרונות.
איך אפשר להמשיך מכאן? איך מחזיקים בית של שישה יתומים, כשאין פרנסה ואין אם שתדאג לכל פרט?
בהוראת הרבנים שליט"א, ועד הרבנים לקח על עצמו להקים קרן חירום מיוחדת עבור משפחת זוננשיין. המטרה ברורה: לדאוג לשישה היתומים, לאב האלמן, לבית שנשבר בן רגע.
אסור לנו להשאיר את היתומים האלה לבד. אנחנו לא יכולים להחזיר להם את אמא, אנחנו כן מוכרחים לעשות הכל כדי שלא יחיו מתוך מחסור, שלא יידעו עוד צער. התורה הק' מצווה עלינו לדאוג ליתומים. כולנו תורמים עכשיו וזוכים לכל הברכות האמורות בתורה.
0 תגובות