בעוד ימים מעטים תתמלא שנה מאז אותה תאונת דרכים קשה שעברה קרובת משפחתי, בעקבותיו היא הייתה קרובה יותר לעולם הבא מאשר לעולמנו. הרופאים הרימו ידיים ובכל זאת טיפלו בה ככל יכולתם כשהיא מורדמת ומונשמת. באורח נס היא התעוררה, חזרה לחיים, וכיום היא עומדת על רגליה, ופיה מלא שיר ושבח לבורא עולם שהעניק לה חיים במתנה.
ביקרתי אותה בעת שהייתה בשיקום, נלחמת ונאבקת בחירוק שיניים על דברים שאנחנו עושים אלפי פעמים בשגרה היומיומית. "למה זה קרה לי?" שאלה אז ופניה היו יותר מעגומות.
לא אמרתי לה שהיא יכולה לשמוח ביסורים, כי צריך להיות מלאך כדי לשמוח במצב שכזה, והיא לא. כולנו לא. אמרתי לה שאם היא כבר נמצאת פה, במחלקה השיקומית, היא לא יכולה לברוח. "את יכולה להיות פה מתוך רוגז ועצבים, ואת יכולה לנסות ולהפיק מהמקום הזה שיעורים חשובים לחיים, שיעורים כאלה שאי אפשר ללמוד אותם בשום מקום אחר".
בנאום שנשאה מסיבת הודיה הזכירה את השיחה הזאת בחיוב, ושמחתי. לא שלא היו לה נפילות בהמשך, אבל נקודת המוצא הזאת נתנה לה כיוון להתחזק ולהתחשל.
להרים קצת את הראש
החיים מזמנים לנו התמודדות עם מצבים לא פשוטים. לפעמים מצבים אלו מגיעים בגלל התנהלות שלנו, ולפעמים הם מגיעים משמים. כיהודים מאמינים וכחסידים אנו מאמינים שבסופו של דבר, הכול בהשגחה פרטית. לא תמיד יש לנו את הבחירה אם לקבל את המציאות או לא: זה יכול להיות חס ושלום תאונת דרכים, פיטורים במקום העבודה, קושי כלכלי, מחלה ל"ע, או אפילו נפילה רגשית מתמשכת.
איך עוברים את זה? איך מתמודדים?
במצבים כאלה, קל להביט על עצמנו ולראות את הקושי שלנו ולעורר רחמים מעצמנו ומהסביבה. הנה, אנחנו מסכנים. מכאן אפשר להפוך בקלות לעול לא רק על הסביבה שלנו, אלא גם על עצמנו. "נשנורר" תשומת לב, אכפתיות, רחמים, ונהיה אומללים (תרתי משמע). סביר להניח ככל שנקבל יותר תשומת לב ורחמים מהסביבה, כך נתקבע עוד יותר בקושי. ככה זה כשאנחנו הופכים להיות מרכז המעגל.
אפשרות אחרת – היא היכולת 'להרים את הראש' ולראות קצת יותר מאשר קצה האף שלנו. לדעת ולהבין כי תקופה זו היא 'משבצת' קטנה מתוך מכלל תקופות החיים, וכי למרות הקושי – ויש קושי! –עדיין צריך 'להחזיק את הראש מעל פני המים' ולא לראות ברגע ההווה הנוכחי את תמצית הכל.
זה יתרון האדם מן הבהמה. זו האחרונה ראשה בגובה הגוף, וכשהיא עסוקה באכילה או בשתיה, אין לה אלא היא ומאכלה, אין עוד מציאות סביב. האדם לעומת זאת, ראשו (מוחו) גבוה יותר מאשר גופו (לבו), וביכולתו לראות לא רק את הרגע הנוכחי, אלא גם את העבר ואת העתיד שעוד נכון לו. כשההסתכלות היא רחבה, לא רק אני וצרכיי כאן, זה נותן כוח להחזיק מעמד בתקופת הקושי.
לא לצאת 'קטנים' ונרגנים
זאת ועוד: כיהודים מאמינים עלינו לדעת שכל מצב שבו אנחנו נמצאים, אין זה אלא מלמעלה. מדוע זה בא? למה דווקא לי? כנראה שיש לנו מה לבצע במצב או במקום שאליו הגענו. ושמא נכון לנו שיעור מיוחד לחיים ועלינו ללמוד אותו מתוך המצב הנוכחי שלא ביקשנו אותו. מה השיעור? שאלה טובה! זו המשימה כעת, למצוא את הנקודה ולהיבנות ממנה.
כל תזוזה ומשבר בחיים הם פתח לנפילה בדיוק כמו שהם הזדמנות לצמיחה ולהעצמה. ביכולתנו לבחור כיצד נצא אחרי התקופה הרעה – האם בנויים ומחושלים יותר, או אנשים קטנים, חלשים ונרגנים.
ההפנמה של הרעיון הזה – יכול בהחלט לתת כוח לכל מי מאתנו שעובר תקופות קשות; ובעצם, מי לא?!
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה. לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות בטלפון 050-3541295: eimunmz@gmail.com