פתיתים

ידידיה מאיר (צילום: שלומי כהן)

1.

אני זוכר היטב את היום ההוא לפני שנתיים. היום שבו החלטתי סופית שאין מה לעשות, די כבר, אני חייב להתחיל להזיז את עצמי ולעשות כושר. זו הייתה החלטה חד משמעית, נוקבת וחסרת פשרות. שנה אחר כך, גם באמת התחלתי. "קודם כול, רק כדי להיכנס לעניינים: מתי הפעם האחרונה שעשית כושר?", שאל אותי תומר המאמן במפגש הראשון שלנו, בעודי סוקר בבהלה את כל המכשירים שלו שנראו לקוחים ממרתפי האינקוויזיציה.

זו הפתיחה של הטור הקודם. למה אני מפרסם אותה שוב? כי אחד מהנזקים הרבים שהשלג גרם הוא ש'בשבע' של השבוע שעבר לא הגיע לכמה שכונות נצורות. מעניין שדווקא אחרי שסיפרתי פה איך אני מצליח להתמיד שנה רצופה באימוני כושר – כבר שבוע שלם מאמן הכושר ואני לא מצליחים להיפגש, בגלל השלג.

אגב, הרבה עיתונים אחרים לא חולקו בימים אלה, אבל זה אולי דווקא מהדברים הטובים שהסופה גרמה.

2.

טוב, לא באמת אפרסם כאן מחדש את כל הטור. בואו נדבר על השלג. הדבר המרכזי שמזג האוויר הסוער גורם לבני האדם הוא לא קור ולא צינון ולא רטיבות. התופעה המרכזית שהשלג מעודד היא דיבורים. אי אפשר לפגוש בימים אלה יהודי בלי שיספר לך בפירוט, בפרוטרוט, את חוויית השלג שלו. יש פסוק כזה בספר איוב, שאומר: "אדברה וירווח לי". כלומר, עצם הדיבור והשיתוף המילולי גורם לך להרגיש טוב יותר. השבוע ראיתי את זה מתגשם (משתלג?) פעם אחר פעם: "אז אתה שומע? בסך הכול באנו לראות קצת שלג בירושלים ביום חמישי בלילה", כך מתחיל בדרך כלל הסיפור, "ואז נעצרנו בצד לחמש שעות בכביש. ואל תשאל...". יש כמובן עוד גרסאות: "אז יצאתי מהבית ברכב על הבוקר, ופתאום אני מרגיש שהכביש חלק, הברקסים לא עובדים. ברגע האחרון הצלחתי לעצור בצד ואל תשאל...". ואתה, המאזין, באמת לא שואל, כי בימים האחרונים כבר שמעת מאה סיפורי שלג דומים. אבל אז, כשהמספר מסיים, בלי לשים לב אתה מוצא את עצמך אומר: "וואו, ואתה יודע מה קרה לי? באתי ללכת לבית כנסת בשבת בבוקר, איך שאני שם רגל על המדרכה, פתאום, אל תשאל...".

3.

שתי מדינות לשני עמים, זה מה שהיה לנו השבוע. מי שגר במקומות שבהם ירד שלג ומי שלא. שנים חשבתי שאפשר לשלב. כלומר, שגם אם אתה גר, נגיד, בפתח תקווה, אתה יכול לעלות לירושלים ולראות. הרי השלג לא נמס כל כך מהר. אבל היום, כירושלמי, אני מבין שקשה עד בלתי אפשרי לגשר על הפער: כי לראות את העיר לבנה זה באמת מראה מקסים ומעורר השראה, אבל החוויה של השלג היא הרבה יותר מורכבת ומשוכללת. יש את השלב הראשון של הגשם המעורב בשלג, שמעורר תקווה שהנה זה מגיע, אבל לא, מתברר שאלו סתם טיפות שקצת קפאו. ואז זה בא, הדבר עצמו. ברור לכולם שזה שלג. לא, אי אפשר לטעות. רק פתיתי שלג יורדים באצילות כזאת. אבל עדיין שאלת השאלות מרחפת באוויר: ייתפס או לא ייתפס? בשלב הזה כולם בעיר השסועה, דתיים כחילוניים, נושאים עיניים לשמיים בתפילה חרישית: "אנא, אלוקי הרוחות, שייתפס. שלא יהיו לימודים". עכשיו, הפלא הגדול הוא לא זה שחילונים מתפללים בכוונה עצומה, אלא העובדה המדהימה שגם הורים חרדים, שיש להם בבית 6‑12 ילדים, שוכחים לרגע שהאינטרס שלהם הוא דווקא שהשלג לא ייתפס. אבל זה הקטע, שבשלג גם המבוגרים האחראיים הופכים לילדים.

4.

אלא שהפעם העניינים עם מזג האוויר, כידוע, הסתבכו ואיתם גם החלוקה המסורתית: זה כבר לא אלה שיש להם שלג מול אלה שאין להם. אפילו לא אלה שיש להם חשמל מול אלה שתקועים בלי תאורה, חימום או החמור מכול - בלי מטען לסלולרי. החלוקה היא בין אלה שמאשימים את רשויות המדינה בכל המצב הבאמת לא נעים הזה, לבין כאלה שמתייחסים למציאות כגזרת שמיים.

אני באופן אישי שייך לקולות הצפים. פעם ככה ופעם ככה. מתלבט בין אסכולת "מה רבו מעשיך ה'!" לבין אסכולת "יפוטרו לאלתר ניר ברקת, תקע ושקע ומנכ"ל הרכבת הקלה!". רגע אחד אני זועם על המחדלים ורגע אחר כך אני אומר לעצמי: מה אתה רוצה, באמת היה צריך לגזום את כל העצים היפים של ירושלים בגלל שפעם במאה שנה באה סופה ואז הענפים שקורסים הופכים את עמודי החשמל ללא נגישים?

נדמה לי שבסופו של דבר, מה שקובע את היחס שלך לאותו גוף ממשלתי (חברת החשמל, העירייה, המשטרה) הוא הקשר שלך איתו בכל ימות השנה. כלומר, זה לא עניין של עין טובה או עין רעה. אף אחד לא בא לסופה הזו נקי, הכול תלוי בהיסטוריית היחסים הקודמת שלכם. לכולנו יש דעות קדומות.

בואו נדבר למשל על העירייה ועליי. בכל יום אני רואה איך מאות הפקחים של ברקת רק מחפשים אותי, מתים שאשכח פעם אחת, בטעות, להפעיל את הפנגו בחנייה והם כבר יתקעו לי את המאה שקל קנס. נו, אז השבוע אני חושב לעצמי: לאן באמת נעלמו כל הפקחים הלהוטים האלה? קצת קר אז הם מתנדפים? מה יש? לא נוח לכם להקליד את הדו"ח על המסוף עם כפפות? לוּ כל פקח חרוץ ונמרץ כזה היה מפנה פתית שלג אחד – זה היה מספיק כדי לפתוח את העיר.

אבל בעצם, מה אני מקטר. תודה רבה לכם פקחים יקרים שלקחתם חופשה השבוע. היה מתאים לכם ללכת לגינות סחרוב, לגשת למאות הרכבים שתקועים שם ולשים על השמשה איזה דו"ח עטוף בניילון עמיד-שלג.

5.

ועכשיו לתקשורת. רבים שאלו אם היא לא יצאה מפרופורציה. ובכן, ברור שכן. בעצם, התקשורת תמיד יוצאת מפרופורציה. זה תפקידה, לצאת מפרופורציה. אם מסתכלים על החודשים האחרונים, הרי שבכל פעם השתלט מיעוט על הזרם המרכזי בתקשורת לכמה ימים של פסטיבל מגזרי שהפך לציבורי. מקבוצת מחנה השלום של פרס שחגגה לו יום הולדת כאבי האומה, אל ההלוויה ההמונית של הרב עובדיה יוסף (שהייתה גדולה ומרשימה, אבל לא מייצגת את כל צרכני התקשורת בישראל), דרך ההלוויה של אריק איינשטיין (שהיה זמר אהוב, אבל אינו מייצג את כל חלקי העם) וכלה בשלג של השבוע (שהיכה בחלקים מישראל, ואילץ חלקים אחרים לשבת בביתם החם ולהקשיב למה שקורה אצל אלה שקר להם).

אבל משהו שעלה שוב ושוב מכל אותם דיווחים בלתי פוסקים, הוא הצורך, ההכרח, בארגוני החסד. בעניין הכל כך בסיסי ויהודי הזה של תמיכה קהילתית מאורגנת, של עזרה לזולת.

אני לא מאמין שאני כותב את זה, כי בדרך כלל השיח של "לא כל החרדים פרזיטים. הנה, תראו את המלאכים של זק"א" כל כך מביך אותי. סליחה, אני מכיר אישית כמה וכמה חרדים שאם יראו גופה ברחוב לא רק שלא יפנו אותה בשקית אלא ינוסו כל עוד נפשם בם. ואתם יודעים מה, נדמה לי שגם אין להם גמ"ח מוצצים בבית. נו, אז הם לא ראויים לחיות פה?

אבל אחרי ההקדמה הזאת, אי אפשר שלא להעלות על נס את כל אותם מאות מתנדבים (מה לעשות, רובם דתיים וחרדיים) שעשו ימים כלילות בשירותי ההצלה, הפילוס, היילוד בפקקים, חלוקת השמיכות, התנורים, המטרנה והארבעס. עם כל הכבוד לזחל"מים של צה"ל שעלו לירושלים, בלי כל ארגוני החסד, השבוע הזה היה באמת בלתי נסבל.

6.

ותמונה סלולרית אין השבוע. לא שלא צילמתי, אבל מישהו יכול להסתכל על עוד תמונה אחת של שלג?