חודש אב מגיע. "מנחם" קוראים לו. איזה חום?! תמיד מוזר לי שכשעונת הרחצה נפתחת והלחות נדבקת לגב, לנו יראי ה' אסור רישמית וסופית להסתבן עד אחרי יום התענית והשבר.
כשאתה חוזר בתשובה, זה תופס אותך בקטנות, ללכת נגד הקצב של המוסיקה גם אם אתה זוכר כל מילה בשיר שמתנגן, להדק את הפאה לקרקפת בדיוק כשחם ומגרד. להיות זה שאוכל מנה מחמגשית כשכל המשפחה מתווכחת על סלומון או כבד. להיות זה שלא מספיק דתי בשביל תלמוד התורה ליד הבית ולא מספיק חילוני בשביל כל החברים מהשירות.
פתאום גילינו שגם לדתיים יש יצר הרע, וגם הם נלחמים בכל הכח, גילינו שקליפות צריך לקלף ולא משנה מאיפה באת, גילינו שנדרש לתת את הלב, גילינו שלא בשמים היא אלא כאן בפשטות - אבא יותר טוב, רעיה יותר נאמנה, שולחן ערוך בסיסי, שבת, טהרה, כשרות, אמת.
כשחזרנו בתשובה חשבנו שרוחניות זה ניצוצות בעיניים וברקים באוזניים, התגלויות מרהיבות, דבקות ופרישות, מעמד הר סיני ומעשה מרכבה, חשבנו שהוא יתברך רוצה אותנו לא רעבים ולא תאווים, אנשי כולל, וכבודן פנימה.
ככה חשבנו כשבאנו עד אליך, כשעזבנו את שם, וגילינו שלא ברקים, ולא רעמים, התגלויות לעיתים רחוקות עד מאוד, הפשיטות לא פשוטה, הפרישות לא מפורשת, ההר לא עשן והמרכבה היחידה היא של אינגליזינה.
גילינו שצריך לאכול, ויש נופש למהדרין, שבתוך העולם דווקא, עם כל ביס של תפוח ואחרי כל יציאה מהשירותים (סליחה) אתה כאן ועכשיו בכל רגע נתון, ניצב עלינו ובוחן כליות ולב, אם עובדים כראוי, אוהב עד אין קץ ונחוש עד בלי די! להוציא אותנו בני אדם מהספארי הזה.
גילינו שרוחניות היא הכי ארצי שאפשר, שאי אפשר לנוח בהבנה של אתמול, שלהבין שלא הבנתי כלום זה צו השעה.
איזה חום?!
הצגת כל התגובות