"לנוכח המצב החמור בו שרויה ירושלים, אשר היא פרוצה מכל צד ועתה בעיקר עם נפילת עטרות ונווה יעקב, גוייסו הרבה מבני ירושלים לעבודות ביצורים" כך כתב יעקב גליס ביומנו, והמשיך: "גם מרן מהרי"ץ דושינסקי שליט"א פרסם צו וקריאה להשתתף בעבודות הביצורים בשעת חירום זו."הקריאה הזו עשתה רושם רב והראתה על חומר ורצינות המצב, והרבה יהודים ואף זקנים התנדבו לעבודות אלו" הייתה זו 1948 והמערכה על ירושלים בעיצומה, ימים בודדים אחרי הכרזת העצמאות ב14 למאי.
התאריך המצויין בראש הדף הוא ח באייר תשח - 17.5.48. הכותב הוא תושב הרובע היהודי בעיר העתיקה,הקרב על הרובע ניטש בדיוק באותם ימים, אך הוכרע זמן לא רב אחר כך עם נפילתו.
יום אחרי כתיבת דברים אלה פלש לירושלים הלגיון הערבי, ובכ באייר כותב גליס אז חייל מגוייס בחטיבה הירושלמית: "סוף סוף נכנעה העיר העתיקה"
קריאתם של המכובדים שברבני העדה החרדית כמו המהריץ דושינסקי ללכת ולאחד כוחות מצביעה על גודל המאורע. לא היה אירוע בהיסטוריה המקומית כמו המערכה על ירושלים בו שיתפו פעולה יהודים חרדים וחילונים למען ההגנה על העיר ולמען המדינה הצעירה.
החטיבה הירושלמית וגם חטיבת הראל של הפלמ"ח קיבלו לשורותיהן בחורי ישיבות ואחדים מהם אף מצאו את מקומם שנים רבות לאחר מכן בצמרת הצבא. ישראל גליס בנו של יעקב קיבל את החינוך לתרומה למערכה מאביו - כמו גם את תחושת השותפות בגורל העם והמדינה. ברגע האמת הןא הלך אחרי צו ליבו. "כשעזבתי את הישיבה ויצאתי לשירות ציבורי", אומר גליס אישיות מוכרת בממסד החרדי, "אמרתי לעצמי אני לא עושה שקר בנפשי, הלכתי ללשכת גיוס ואמרתי אני רוצה לשרת".
לא צנחנים - אבל לוחמים
הרבה לפני חקיקת חוק טל וביטולו, שילוב החרדים בצה"ל קרה מעצמו לאורך ההיסטוריה, בצורה אורגנית ולעיתים אף מובנת מאליה. מאז קום המדינה ועוד לפני כן החיילים החרדים שירתו בשורות הראשונות של הכוחות, ולא היו אלה מקרים ספורים בלבד.
מהמאבק בשלטון הזר ועד למלחמת העצמאות, גם החרדים לקחו חלק בצהל ובמחתרות במאבק על הקמת המדינה והריבונות היהודית בה. "הגבולות בין החברה החרדית לחברה הלא חרדית בתקופת קום המדינה לא היו כל כך ברורים כמו עכשיו", מסביר דוקטור ניסים ליאון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באניברסיטת בר אילן. "אחרי השואה החרדים שעלו ארצה היו במצב קטסטרופלי. הם נפגעו מאוד ממלחמת העולם השניה והכל התפרק להם בין הידיים. חלק מהקהילות והמשפחות התפרקו, וכשהגיעו ארצה הם חיפשו את דרכם וניסו לשקם את מערכת החיים החרדית. מסופר על אדמורים במצב נפשי קשה שחיפשו את דרכם בתל אביב ולא מצאו - אני מניח שהגיוס לצבא אז בא מתוך הכרח". מתאר דוקטור ליאון.
"הצבא היה אחד מהמקומות שנתן לאנשים אלה קרקע מוצקה מתחת לרגלים, מסגרת התייחסות ראשונית אליה הם יכלו להתחבר. עדיין לא הייתה אז העמדה האידיאולוגית הנחרצת נגד גיוס, כי תהליך השיקום האידיאולוגי שהוביל לכך התחיל בשנות החמישים והגיע לשיאו רק בשנות השבעים.
נוסף לחרדים שעלו מאירופה לאחר זוועות השואה ושראו בצבא אמצעי קליטה, היו גם החרדים הצברים הוותיקים בארץ, שהיוו חלק נכבד מהחרדים ששירתו אז בצהל ובמחתרות וסיבת שירותם הייתה שונה בתכלית.
אלישע שור בן לחסידות רוז'ין במקור מירושלים שירת במלחמת השחרור ולחם בקרבות הקשים ללא מורא."התגייסתי בגלל ששמעתי על מאורעות תרפט " הוא נזכר "זה מאוד כאב לי והרגשתי שגם אני חייב לקחת חלק בשמירה על המדינה, הגיוס מבחינתי היה משימה אידיאולוגית."
משפחת גליס שלושה דורות של שילוב חרדים בצה"ל, חוותה את יחסה המורכב של החברה החרדית לצבא על בשרה. בני המשפחה עמדו על התפר שבין החרדים לצהל בשלוש תקופות שונות מאז קום המדינה, תקופות שבהן הגישות הנוגעות לסוגיה התפתחו ושינו צורתן. ישראל גליס שירת בחיל המודיעין ובנו סיים זה מכבר את שירותו בשחר כחול.
"אבי התגייס שנה לפני קום המדינה במסגרת החטיבה הירושלמית, כל מי שרצה אז התגייס והיו הרבה מאוד שעשו זאת" מסביר גליס "כעשרים אחוז מהציבור החרדי בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה היה בעל מודעות לצבא ואף שירת בו. החרדים שהתגייסו אז היו בחורים מעדות המזרח, חסידים ומיעוט קטן מהציבור הליטאי. אבי אז שירת בחטיבה קטנה של חרדים שבהתחלה עסקה בעיקר בביצור השכונות מסביב לעיר העתיקה ולאט לאט עברה לפעילות יותר מעשית", משתף גליס בזכרונותיו של אביו אליהם נחשף בעיקר דרך יומנו "החרדים לא שירתו כצנחנים או טנקיסטים. הם לא היו מסוגלים להיות קרביים, רובם עשו שירות רגוע אבל במלחמה כולם לחמו".
גם אז המצב לא היה פשוט עבור המתגייסים החרדים מדגיש גליס בדבריו, היו חא מעט רבנים שהיו מודעים לשירות בצהל והתנגדו לו. "בתקופה ההיא ידעו שיש כאלו שהולכים ומשרתים בצבא אבל הייתה התנגדות מצד חלק מהרבנים. היה פחד שיהיה סחף בחברה החרדית ומכך שהמשרתים בצבא ייצאו מחוץ למסגרת הישיבתית והמשפחתית.
הצגת כל התגובות