הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד הצנע לכת עם אלוקיך (מיכה ו' – ח' )
אני זוכר את פנחס מבקש ממני לפני מספר שנים בפנימיה של ישיבת מיר "שלומי, יש לי טיסה מחר ליונורק, תעיר אותי בשש בבוקר ... אני סומך עליך".
ואכן בשש נכנסתי לחדרו בשקט וניגשתי אליו בעדינות ולחשתי לאוזנו למנוע הפרעה מיותרת לבחורים האחרים שישנו בחדר " פנחס! צפרא טבא , שש....תתעורר!".
כל מי שלמד בישיבה יכול לדמיין שפנחס לא הגיב. אז טפחתי לו קלות על הכתף, לא עזר, פנחס לא זז... "פנחס פנחס!" הרמתי כבר את הדציבלים: ״יש לך טיסה, תקום". גורנישט, אין קול ואין עונה, גם לאחר שמשכתי בשמיכה
פנחס לא הראה שום סימן של התעוררות. לא נשארה לי ברירה: בלב כבד החלטתי לעשות את מה שהייתי שונא שיעשו לי, אבל פנחס סומך עלי לא להפסיד את הטיסה...
הרמתי את הנטלה מלאת מים של הנעגל וואסער אשר עמדה ליד מיטתו ושפכתי את כולה עליו... "שלומי! מה קרה", הוא צעק לעברי בהלם, "התעוררתי! מה עובר עליך?", המשיך לצעוק.
כיהודי חרדי מודרני מן המניין, אני צרכן חדשות ונאייעס ממוצע, נחשף למקרי האסונות, טרגדיות, פיגועים דרך העיתונות החרדית ואתר כיכר השבת, כמו כולכם: בצער רב, בכאב וברגשי הזדהות עם הקרבנות וקרוביהם.
כמו רוב בני האדם, בשר ודם, גם אני פיתחתי אצלי את המנגנון של "חוסן / ניתוק רגשי / התאוששות מהירה" מכל המקרים העצובים והנוראים שפוקדים את עם ישראל השכם והערב, לפעמים תחת המסווה של המשפט המתחמק משהו: "החיים חייבים להמשיך".
אין ספק שמתייחסים כראוי לאסון, הוא עומד במרכז העניינים בשיחות השטיבלאך "ירחם ה'", מתמצת יענקי. " רחמנות על האלמנה והיתומים", מוסיף מוטי. "חייבים להתחזק", מסכם שמוליק.
ושמוליק כ"כ צודק, בדיוק! גם אני בתחושה הזאת, החלטתי בתוכי שהפעם כבר אי אפשר להעלים עין. לא ניתן לזעזוע הזה לעבור על סדר היום, הרי כתוב "ומבשרך אל תתעלם".
אקח על עצמי איזה משהו, קבלה אפילו קטנה וסימבולית, חיזוק באיזה מידה רעה או הרגל מגונה...
אבל השגרה, כמו שרק השגרה יודעת, עושה את שלה: אני קם למחרת,מפזר את ילדיי האהובים לגנים, מגיע לשטיבלאך, דף היומי, קפה ומאפה, עובר על הווצאפים וסטטוסים, מחזיר שיחה או שתיים, נכנס לאט לאט לענייני עבודה ובלי לשים לב לכך גם האסון, גם הכאב וגם קבלת התחזקות נדחקים לצד.
ובמהרה נשכחים...
אבל פנחס יפסיד את הטיסה, חייבים להעיר אותו, הוא סומך עלי!
הקב"ה מאותת לנו, תאונות דרכים איומות, צעירות וצעירים שהולכים לעולמם בטרם עת,שריפה נוראה בצפת, טיל באשדוד, תינוקות וילדים שמפונים מבית המטפלת או מהגן בניידות טיפול נמרץ...
פנחס ישן, לא זז ולא מגיב! עם ישראל במצב קהות חושים, לא מגיב!
לפני כשבועיים נהרגו בתאונת דרכים בצומת גבעת זאב ציפורה רימל ע"ה ובתה התינוקת בת השלוש שבועות בלבד, נועה רחל ע"ה, אסון בממדים שאי אפשר לעכל.
אחרי שיצאתי מניחום אבלים בבית הוריה במושב צפריה, החלטתי שהפעם,סופית, לא אתן לשגרה להשכיח לי את זה , חשבתי לעצמי "פה מדובר באסון האסונות" ובטוחני שאי אפשר לדמיין משהו יותר מזעזע מזה. הפעם ריבון העולמים פשוט נטל את הדלי מים ושפך עלינו בכדי שנתעורר, נתחזק, שגם נקבל וגם נקיים.
אבל מסתבר שלא, פנחס רדום עדיין ...
ביום חמישי נפטר בפתאומיות התינוק ממשפחת וייס בבני ברק ואביו ר' יצחק ז"ל גם, ממש שלושה ימים אחריו, כאשר ככל הנראה נפח את נשמתו משברון לב עצום על מות בנו אהובו כאשר עדיין "ישב עליו שבעה".
טרגדיה כפולה ומכופלת, אסון שאמור להשבית את כולנו, אסור לחזור לשגרה לפני שנפיק לקחים, שנאשר להקב"ה שהמסר הפעם עבר והתקבל על ידינו "הנטלה של הנטילת ידיים" התעוררנו! די עם הצרות, הבנו!
חלילה ממני להטיף מוסר, מה אני ומה חיי שארשה לעצמי להביע דעה על עם ישראל כולו ומי אני שאמליץ לו מה עליו לעשות ואיך להתנהג. תמיד חשתי סלידה והסתייגות חד משמעית מכל מיני חכמים שהתיימרו לתת סיבות והסברים שונים ומשונים על השואה או האינתיפדה, אינני סבור כי מזכותינו או חובתינו לפרשן חשבונות שמיים.
אני רק רוצה בצניעות רבה לשתף אותכם בתחושות, ברגשות ובמחשבה.
קשה להתעלם מהעובדה שבתקופה האחרונה - נראה לי תקופה מקבילה בזמן לריבוי האסונות בעם ישראל - התרבו המחלוקות, הפילוגים, ההסתה והשנאה בקרב אנ"ש... לא להאמין שניתן להתגעגע ל"ימים הטובים" שרק הנושא העדתי פילג אותנו.
השטן והיצר הרע זורעים הרס בכל חלקה טובה, אם פעם היה 'רק' עניין אשכנזים וספרדים, היום הכל מפוצל ומפולג לעשרות, אם לא למאות רסיסים:
חסיד גור או ר' שאול? שונאים או מחבלים? עצניק או בני ברקי? סאטמר ר' זלמן לייב או ר' אהרון? חכם כהן או הרב מאזוז? וכו' וכו'
יה"ר שנדע, כל אחד לחוד וכולנו יחד, לתקן, לקרב, לכבד ולאחד. גם בתוך מחנינו הקדוש וגם מחוצה לו.
למה לא, להושיט יד לאחינו שלא (עדיין לא) שומרים תורה ומצוות.
למה שלא נציג את תורתנו ואורח חיינו בדרכי נועם ופנים מאירות ונתפלל כפי שיעקב אבינו אמר לבניו "א-ל ש-די שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די".
איך אפשר להחשיב את עצמנו כמאמינים באמונה שלימה בביאת המשיח ולהפר בגסות את התנאי האולטימטיבי לביאתו: אחדות! לקבל את האחר, להכיל את השונה...
הטור לעילוי נשמת סבתי מורתי מרת הנדל בת יוחנן ע״ה, נפטרה בשטראסבורג כיום הזה, כ׳ כסלו ה׳תשנ״א
הצגת כל התגובות