על החומה הגדולה החוצצת בין המגזרים אני יושב מיום לידתי. קול התורה ותרועות הצבא נספגו בנשמתי מנעוריי.
ילדות בבני ברק בירכתי ישיבת פוניבז' לצד אבא המשמש בקודש כרב צבאי, הביאוני להתרפק על המיית הלומדים בהיכל הקודש כמו על צלילי פס הקול הישראלי הנוגה במיוחד בימי הזיכרון.
בסיסי צה"ל בהם ביקרתי בילדותי עם אבא, בתי ההורים השכולים, ריח המדים של אב השב בשעת ליל מאוחרת מהפיקוד, נטמעו בריח הסטנדרים והגמרות הישנות במגרש המשחקים של ילדותי - בניין הישיבה הגדולה.
הוד ההדר של ראש הישיבה, ר' דוד פוברסקי זצ"ל העולה לבדו מביתו אל הישיבה, או של ה'משגיח' ר' חיים פרינלנדר זצ"ל הפוסע מעדנות ומחייך תמיד לעברנו - הילדים, נכנסו ושכנו בתודעתי לצד הטכסים הצבאיים המרגשים בהשבעות, בסיומי הקורסים או המסעות.
את שני צדדי הישראליות הזו אני נושא עמי כל חיי.
נע ונד בין חלקי העם הזה, מכיר היטב את איכויותיו וחסרונותיו של כל מגזר.
אהבתי והערכתי לבני הנוער החרדיים שמוסרים נשמתם על לימוד התורה כשהם מוותרים על מנעמי העולם הזה, שווה לגמרי להערצתי לגיבורי החיל, הלוחמים ואנשי הסיירות, צעירי עמנו אשר מחרפים נפשם ללא חת בשדה הקרב.
היום הזה תמיד היה אצלי יום עצירת לכת.
יום של התייחדות מחשבה ולב עם אלה שנתנו את היקר ביותר למען חיי כולנו. יום עצוב אך מלא גאווה על בנינו שגם בעידן הליברלי, הפתוח ולפעמים הרדוד כל כך, הם עדיין מלאי רצון הקרבה ונתינה עד כדי מסירת נפש למען העם והמולדת.
אחת מהשעות האהובות עלי בימי השנה, היא שעת "בין הזמנים" - שעות אחה"צ המאוחרות החותמות את יום הזיכרון, בואכה ערב יום העצמאות.
זה כבר מעל 20 שנה שבשעות אלה אני יוצא לדרכי לעבר במות השמחה בערים השונות. הכבישים ריקים, הרדיו מנגן את השירים היפים בשנה...
שנה שעברה שבתנו. השנה זכינו, ואנו נשמח שוב את תושבי ישראל החוגגים. אך בשעות האהובות לעת ערב, בדרכי לבמה הגדולה, לא אשכח את אלה אשר בזכותם אנו יכולים לחגוג, לשמוח ולהודות לה׳ על חסדו הגדול.