שלום, אני שמשון (30) רעייתי היא מירה (28) ואנחנו גרים בירושלים.
לאחר נישואינו למדתי בכולל, ומירה עבדה כסייעת בגן.
התחלנו את החיים ברגל ימין ברוך ה', ביחידת דיור של 30 מ"ר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שלוש שנים אחר נישואינו היינו כבר עם 2 ילדים ב"ה. עברנו לדירה גדולה יותר, שהשכירות שלה יקרה יותר, ועם תשלום המעונות של 2 הקטנים בהם זכינו ושאר הוצאות הבית השוטפות, נכנסנו ללחץ כלכלי.
להורים שלנו לא הייתה אפשרות לסייע, והצעתי את עצמי אחה"צ באחת הישיבות לנוער מתמודד, ללמד ולהעסיק אותם.
בניין הישיבה שוכן כמה רחובות מביתי, ראש הישיבה הוא אברך מהשכונה שלנו. המפגש הראשון שלי עימו היה במכירת החסד של ארגון ידוע בשכונה לפני חג הפסח. אז, כבחור, הייתי אחראי על הסדר שם, והוא בא אליי בבקשה לאפשר לו עוד ארגז נוסף של מיץ ענבים. בדיוק משם אני זוכר אותו, עם השקית הידועה שלו.
את הנערים הללו שלא הלך להם במסגרות הרגילות, הוא לקח תחת חסותו ודאג לגיוס הכספים. עם הזמן הוא גדל והיו לו 30 בחורים נטו, 40 ברוטו. כלומר, ביום יום בית המדרש היה מלא ב-30 בחורים שרוצים לדעת עוד. הוא הצליח להשיג תורמים והייתה היענות רבה מצידם לעזור לו.
הלכתי אליו וברוך ה' סגרנו שאני מתחיל מזמן אלול ללמד אצלו בישיבה אחר הצהריים. התחלתי את זמן אלול והרגשתי סיפוק מלא בעבודת הקודש.
ראש השיבה מאוד אהב את עבודתי, בפרט שהייתי עושה מעבר למה שהייתי צריך. זה היה יכול להיות בשיחות עם בחורים וללוות אותם באופן אישי כשצריך, להעסיק אותם ולתת להם דפי עבודה או שיחות כלליות בבית המדרש. לענות להם לטלפונים גם בשעות לא שעות, ולדבר עם הוריהם בטלפון מתי שהם הרגישו צורך.
היינו משוחחים המון במשך שהותי בישיבה והוא מאוד התחשב בדעתי. לא עברו חודשיים והוא היה משתף אותי בדברים אישיים שלו.
יום אחד הוא הסתודד איתי ושאל על כך שאשתו מפצירה בו ללבוש פראק, מה אני אומר על זה. זו שאלה קצת מביכה, כאילו - מה נראה לך שאם אתה רוצה ללכת עם פראק, אני יגיד לך שלא נראה לי? זה נושא שאף אדם לא שואל עליו אלא פשוט עושה אותו מ"כורח הנסיבות".
אבל הוא המשיך ושאל: "תגיד לי מה אתה היית עושה במקומי?", הבנתי שהוא כנראה רוצה שמישהו יגיד לו לעשות את זה, אולי שיוכל לומר שלחצו עליו. אז עניתי לו: "אם אתה לא מסתדר בלי זה, לך על זה. אל תלחם עם עצמך".
התשובה הזו קצת בלבלה אותו, אבל כשפגשתי אותו בראיון ראיתי שהוא לא הסתדר בלי זה, וכמו שייעצתי לו, הוא לא נלחם עם עצמו.
במשך חצי שנה, הכל התנהל נפלא והרגשתי סיפוק גדול בעבודתי, עד שהגיעה התפנית.
יום אחד ראיתי אברך נוסף שהצטרף לישיבה. דיברנו קצת והבנתי ממנו שהוא מתחיל אחה"צ להיות גם בישיבה. מאוד שמחתי על כך, בפרט שהייתי שם רק עם ראש הישיבה שהיה רוב הזמן במשרד, ועוד כוח היה מאוד חשוב אחה"צ בזמן הזה.
בסוף החודש ניגשתי למזכיר לקחת את הצ'ק שלי.
הוא חיפש וחיפש בערמת המעטפות, ולא מצא את שמי. "בטח אשתו פספסה אותך, זה קורה לה לפעמים", הוא אמר בהלצה והוסיף: "עכשיו אני אעדכן אותה, ומחר אדאג שזה יהיה אצלך".
הגעתי לביתי, ואז הטלפון צלצל. זה היה המזכיר, "ר' שמשון, דיברת איתה ממש עכשיו, היא אמרה שתיצור עימה קשר".
התקשרתי אליה, והיא אמרה לי את הדבר הבא:
אני לא זוכר שנפגעתי אי פעם ברמה כזו, בפרט שאחר כל ההשקעה על הבחורים יצאתי לא מצליח. ניסיתי לשכנע את עצמי שזו מתיחה, אבל זה היה די רציני.
נשמתי עמוק ושאלתי:
השיחה הסתיימה.
נכנסתי למקלחת טובה לשטוף מעליי את הרגשות הרעים, ועליתי לישון. לצערי, לא הצלחתי להירדם ממחשבות, איך הם מסוגלים לעשות לי דבר כזה? מה גם שהוא ראה אותי כמה פעמים ולא אמר לי כלום. וחוץ מהעניין הכספי, מבחינה רגשית הרגשתי מנוצל, נבגד, ובעיקר: לא מצליח.
כאב לי שראש הישיבה מתחבא אחרי רעייתו. ראיתי בכך חולשה גדולה מצידו והחלטתי להיות המבוגר האחראי וליצור עימו קשר ולהיפרד בכבוד. בשיחה אמרתי לו שהיה עדיף לעדכן אותי, וחבל שזה נגמר ככה. הוא ענה לי ביהירות: "כל מה שיש לי בראש, זה טובת המוסד בלבד. אני מודה לך שהיית חלק מאיתנו ומתנצל שלא עדכנתי אותך".
איך אומרים היום?! עם המילים האלה אי אפשר ללכת למכולת.
בבוקר שיתפתי את רעייתי שתחי'. היא כאבה מאוד את כאבי, וגילתה אמפתיה לרגשותיי ומאוד נפגעה מכך.
בצהריים נשארתי בבית עם הילדים, ואז הגיע הטלפון:
"הרב שמשון, מה קורה? הרב לא מגיע היום?", זה היה אמיתי, אחד הבחורים עימו למדתי מדי יום, ושאותם ליוויתי באופן אישי בדילמות בחייו, הוא היה ממתין מדי יום ללמוד עימי.
הסברתי לו מבלי לפגוע בראש הישיבה שאני כבר לא בישיבה, והרב שהגיע לפני חודש הוא יהיה במקומי.
למחרת טלפנו אליי עשרות בחורים: "הרב, למה עזבת?", מהשיחה מהם הבנתי שראש הישיבה עדכן אותם שאני החלטתי לעזוב. זה הכעיס אותי, למה הוא מוציא אותי זה שעוזב אחרי הקשר הכל כך טוב שיש לי עם הבחורים?
"הרב, אתה יודע שאתה בבעיה?", אמר לי דודי, "הרי למדנו שבוע שעבר 'התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה' ומה שהרב עזב אותנו, זה חב לאחריני, זה על חשבון כל הבחורים כאן שצריכים אותך".
התרגשתי, ושמתי לב שדמעות שזולגות מעיניי.
אלו היו דמעות של שמחה, של סיפוק, הרגשתי שהצלחתי, שההשקעה שלי לא הלכה לריק. הייתי במצב רגשי לא טוב, והמילים הללו נתנו לי כוח, להבין שהראש ישיבה הזה לא צודק בטענה שלא הצלחתי עימם.
"הרב, אתה שומע אותי?", שאל דודי, ושמעתי אותו אומר למישהו, "בואנ'ה, הוא נראה לי חתך עלינו סופית. מה עשינו?". מיד אמרתי: "לא עשיתם כלום זה עניין שלי עם ראש הישיבה והוא מחליט. בכל אופן אתכם אף פעם לא התכוונתי לעזוב, ואני תמיד זמין עבורכם לכל עניין".
בערב, קרה הדבר שכנראה לא ציפיתם שיקרה, אבל מה לעשות שהוא קרה?!
קיבלתי טלפון 'משמעתי' מראש הישיבה.
זה מדהים לראות איך פתאום הנטרף הופך לטורף. איך אני שנתתי את נשמתי למקום שלו ועשיתי יותר ממה שמוטל עליי באהבה, לבסוף הוא פיטר אותי במרמה, ואני הופך להיות אשם בגלל הטעויות שלו?
במקרים כאלו שהמניפולציות הופכות לכלי הנשק של התוקף, השיחה צריכה להיפסק. לעולם לא נגררים ומתלכלכים בבוץ של המניפולטור, פשוט מסיימים את השיחה, כי כל מה שתגיד ישמש מצד המניפולטור נגדך. אז החלטתי לסיים את השיחה במילים הבאות:
"כמנהגי בקודש, אברך אותך בכל הברכות הכתובות בתורה, שלא תמוש טובה מביתך, ותמשיך לעשות חיל ולשמור על הדור הבא, בבריאות איתנה וכל טוב. לגבי הפראק ששאלתי אותי אז, כנראה היית צריך להילחם עם עצמך, כי הוא עושה לך לא טוב".
שמעתם פעם על המושג: דמעות תנין?
כאשר תנין פוגש אדם במים או על החוף, הוא הורג אותו אם הוא יכול, ואז בוכה עליו ובולע אותו לבסוף. ויש חוקרים שמצאו כי תנינים באיים הקאריביים מזילים דמעות כדי לפתות את קורבנותיהם להתקרב לטווח הלסתות שלהם.
למדתי מכך כמה תובנות חשובות:
א. יש שיטה ידועה לסוג האנשים האלה, להתיש אותך רגשית, לגרום לך להבין שאתה הבעיה. הוא יגיד לך שהוא מקפיד עליך ואז הוא עוד מצפה שתתנצל. הוא משליך עליך את הבעיה בזמן שהבעיה היא: הוא בכבודו ובעצמו. זה נקרא היום בעולם הפסיכולוגיה: "התנהלות השלכתית".
ב. רוב ככל אלו המתנהלים כך מעוניינים ללכלך אותך בטינופת שלהם. הם יעשו הכל להוציא אותך מדעתך ויגרמו לך להרגיש כל כך רע על הרע שהם עושים לך. אל תיכנס לשם, אל תתלכלך בזה, תישאר תמיד נקי ומטופח ואל תיגרר לריבים וחיכוכים שלא יקדמו כלום.
ג. קיבלתי על עצמי תמיד לזכור מהיכן באתי, וגם אם אחרי כמה שנים הגעתי לעמדת מפתח מסוימת בחיי, אני עדיין אשאר אנושי, מכבד, ולא אתנהל עם אנשים בקשרים שטוחים מבחינה רגשית, אלא אדע לכבד את הבריות ואת הסביבה שלי, וגם אם אצטרך לוותר על מישהו בסביבתי עדיין אתנהג עימו כראוי.
ד. כל מה שעובר עליי בחיים זה מאת הקב"ה, בהשגחה פרטית ברורה. אני יודע את זה, אני בטוח שזה היה מגיע לי לעבור את ההשפלה הזו. האמונה הבסיסית הזו נותנת לי כוח להבין שאני בסדר (רק אם אני בסדר כמובן) ויש לי את הקב"ה שארגן לך את עוגמת הנפש הזו שהיא מגיעה לי.
ה. לעולם לא אצטער על מה שהשקעתי בישיבה שלו, אלו דברים שעשיתי מלב טהור ואני לא מיצר עליהם אלא מודה להקב"ה על כל רגע שיכולתי לתת. מה שכן למדתי מזה לחיים, זה לא להיות פחות טוב חלילה אלא לתת את הלב שלי לאנשים הנכונים.
ו. חכמים נתנו לנו הוראות ברורות איך להתנהג עם אנשים כאלה, וזה לא סותר את האמונה בהקב"ה, בבחינת "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (תענית כ"ט.) הוא רק שליח, ולא הוא ה'אִישׁוּ'. אסור לנו לבזבז מקום בלב לחשוב עליו. אבל יחד עם זאת אל לנו לתת לפשע ולשחיתות כוח, וחלילה להגיש את הלחי השנייה שלנו לסטירה נוספת, אלא למגר זאת באלגנטיות מבלי להתלכלך בלכלוך של הפוגע ולא לפגוע בו, אלא פשוט לברוח.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לאחר כמה חודשים שמעתי שהוא סגר את הישיבה. יום אחד נפגשנו והוא עשה את עצמו כלא רואה אותי. הוא התבייש מאוד והוריד את עיניו כשנפגשו עימי, וברח. בדיוק אז הבנתי מה זה לא להתלכלך לעולם בבוץ של אחרים, ותמיד להקפיד שלא להיות בורח בחיי.
0 תגובות