הוא היה דמות מנודה, מוקצה מחמת מיאוס, שנדחתה על ידי ראשי ממשלה וסולקה במפגיע ממליאת הכנסת. דעותיו הקיצוניות על "טרנספר" ו"דין שבעת העמים" נחשבו לכאלה שאסור לתת להן במה. אלא שכיום, 36 שנים לאחר הירצחו, הפך אותו איש לסמל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
רסיסי האידיאולוגיה הכהניסטית פרצו זה מכבר את סכר הנידוי, וכעת, כשנציג במפלגת השלטון מצהיר כי האיש היה ראוי ל"פרס ישראל", מתחייבת השאלה: מהו סוד כוחו של הזרם שמעולם לא שלט, ומדוע הוא מאיים לשנות את פניה של הפוליטיקה הישראלית?
בירושלים, ביום ראשון האחרון, התקיים כמדי שנה מעמד האזכרה השנתית לזכרו של חה"כ לשעבר הרב מאיר כהנא בהר המנוחות, אך הדי הזיכרון הגיעו לשיא דרמטי במליאת הכנסת, שלושה ימים לאחר מכן.
בלב דיון סוער, סגן יו"ר הכנסת, ניסים ואטורי (הליכוד), ניפץ טאבו פוליטי ואמר בפה מלא: "כהנא צדק בהרבה דברים", ואף הוסיף כי "הליכוד עשה טעות כשהדיר אותו".
הדברים נאמרו בתגובה לעימות חריף עם חברי אופוזיציה. כשחבר הכנסת יוראי להב הרצנו (יש עתיד) כינה את מפלגת השלטון "סניף עלוב של כהנא חי", ואטורי לא נרתע. בתגובה לקריאת ביניים חריפה של ח"כ עודד פורר (ישראל ביתנו) שקרא לעברו כי "כהנא היה מחבל", הגיב ואטורי: "הוא לא היה מחבל. תאמין לי, היום הוא היה קדוש, מקבל פרס ישראל". כשלהב־הרצנו צעק לעברו "אתה תומך בטרור?", השיב ואטורי: "אני תומך, תאמין לי כהנא צדק בהרבה מקומות שאנחנו טעינו, שעם ישראל טעה".
הרקע שמאחורי הקריאה: תנועה שהושתקה והודרה
למעשה, דבריו של ואטורי עומדים בניגוד חריף להתייחסות הממסד הישראלי לתנועה מאז הקמתה. כהנא כיהן כחבר כנסת יחיד מטעם סיעת "כך" בכנסת ה-11, עד שנרצח בניו יורק על ידי מתנקש מוסלמי בשנת 1990.
זמן קצר לאחר מכן, ב-1994, הוגדרה התנועה כארגון טרור בעקבות הטבח במערת המכפלה. המצע של "כך" קרא באופן גלוי לטרנספר של ערביי ישראל ודגל בהקמת מדינת הלכה.
ההיסטוריה של כהנא בכנסת היא סיפור של דחייה פוליטית נרחבת. לקראת הבחירות ב-1984, ועדת הבחירות המרכזית פסלה את המפלגה מלהתמודד, אם כי בג"ץ הפך לבסוף את ההחלטה. כאשר נבחר כהנא לכנסת באותה שנה, ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, ממפלגת הליכוד, תקף אותו בחריפות וכינה אותו "דמות מסוכנת", כשהוא מביע תקווה ש"התופעה המסוכנת הזאת תחלוף מאליה".
ואכן, בעת שכהנא נאם בכנסת, הפך למנהג קבוע שחברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולל חברי כנסת מהימין, נהגו לעזוב את המליאה באופן הפגנתי.
"כהניזם": כוחו של הזרם שמעולם לא שלט
בדומה לתופעות עכשוויות כמו "טראמפיזם" או "ביביזם", גם מאיר כהנא זכה לתופעה פוליטית ייחודית שנקראת על שמו – "כהניזם". אולם, בשונה מטראמפ או מנתניהו, כהנא מעולם לא עמד בראש מדינה, לא זכה לתמיכת מיליוני בוחרים, ולפחות בימי חייו לא חולל שינוי פוליטי או כלכלי משמעותי במדינת ישראל. הוא היה "קול קורא במדבר", אשר בקושי הצליח להיכנס בשערי הכנסת.
אם כן, כיצד התגלגל יהודי בודד יחסית מברוקלין, אשר עלה לישראל, להיות שמו של זרם פוליטי רב עוצמה כל כך, עד כדי שיש ביכולתו לערער כעת את יסודות מפלגת השלטון?
הדרך הסבוכה מברוקלין: מנהיג הליגה להגנה יהודית
הקריירה הפוליטית והתקשורתית של כהנא בישראל אולי הייתה קצרה למדי, אך הדרך אליה הייתה ארוכה, סבוכה ומלאת דרמה. מאיר כהנא לא היה רק פוליטיקאי ישראלי משוקץ שניסה להיכנס לכנסת; הוא היה דמות מורכבת בהרבה.
כהנא היה יהודי אמריקאי שגדל בברוקלין, לאחר לימודי יסודי ותיכון בישיבה דפלטבוש הוא למד בישיבת מיר בארצות הברית אצל הרב אברהם קלמנוביץ זצ"ל.
הוא פעל פוליטית בתנועת בית"ר באמריקה וייסד את "הליגה להגנה יהודית" (JDL), ארגון ששם לו למטרה להגן על יהודים מפני התנכלויות אנטישמיות – תחילה באופן בלתי אלים, אך בהמשך עבר לפעול גם "בכוח הזרוע".
את עיקר מרצו הקדיש כהנא להתקוממות נגד יחסה של ברית המועצות ליהודיה, ותקף בחריפות את יחסו הסלחני של הממשל האמריקאי לברית המועצות. כהנא ופעיליו לא בחלו באמצעים: הם הפגינו בפראות נגד דיפלומטים זרים, התפרעו באירועי תרבות, הטמינו מטעני נפץ במשרדים של נציגויות סובייטיות ברחבי ארצות הברית, ונעצרו ונקנסו לא פעם על מעשיהם. בתחילת שנות השבעים, על רקע פעילותו זו, עלה כהנא לישראל.
במובן המעשי והפוליטי הטהור, תורת ה"כהניזם" דוחה באופן מוחלט את רעיון הדו-קיום בין יהודים לערבים. דחייה זו אינה מוגבלת רק לישראל ולפלסטינים בשטחים, אלא היא חלה גם על יחסי יהודים וערבים אזרחי ישראל.
לשיטתו המהפכנית של כהנא, אין ולא יהיה לעולם דו-קיום. הפתרון היחיד, על פי הזרם, הוא שהערבים לא יהיו נוכחים בארץ, ולשם השגת מטרה זו – כל האמצעים כשרים. כפי שהיטיב לנסח זאת כהנא עצמו בסרט "הנביא כהנא": "אין דבר כזה יישוב ערבי בארץ ישראל. כל יישוב הוא יישוב יהודי, שרק מאוכלס באופן זמני על ידי ערבים".
זהו הרקע האידיאולוגי הבלתי מתפשר שאת שרידיו ושלוחותיו ניתן למצוא היום בשיח הפוליטי הישראלי, ושעומד בניגוד מוחלט לקונצנזוס הפוליטי ההיסטורי של הליכוד.
למרות הקריאות לטרנספר והפעילות האקטיבית נגד הממסד, בהיבט האידיאולוגי של תהליך הגאולה, קיבל מאיר כהנא את תפיסתו של הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
הוא ראה בהקמת מדינת ישראל חלק אינטגרלי מתהליך הגאולה, ובהמשך לכך, נהג להתייחס למדינה כ"ראשית צמיחת גאולתנו" – ולומר בתפילה את התפילה לשלום המדינה.
תפיסה זו הובילה את כהנא לשלול חוסר מעש או המתנה בלי יוזמה למשיח שיגאל את העם.
תחת זאת, הוא דרש אקטיביות ושותפות פעילה בתהליך הציוני והמשיחי. את הסיבה לגאולת ישראל, הסביר כהנא, יש לראות בהקמתה של מדינת ישראל למרות התנגדויות הגויים, שכן חייו של עם ישראל בגלות, לשיטתו, הם חילול השם.
כבר בשנות ה-70, עוד בטרם נכנס לכנסת, כהנא החל בפעולות מחאה חריפות, כגון שליחת מכתבים לראשי יישובים ערביים בישראל, בהם דרש מתושביהם לעזוב את המדינה. בהיותו חבר כנסת, הוא הגיש שורה של הצעות חוק קיצוניות.
הממסד נגד כהנא: ממעצר מנהלי עד החרמה במליאה
הדחייה של מאיר כהנא לא הייתה רק אופוזיציונית, אלא הגיעה היישר מהממסד וכל קצות הקשת הפוליטית. כבר בתחילת שנות ה-80, ראש הממשלה מנחם בגין אישר את מעצרו המנהלי למשך כמה חודשים, עוד בטרם נבחר לכנסת.
כאשר כהנא החל לכהן כחבר כנסת, הוא המשיך להיתפס כבלתי לגיטימי בקרב רוב הציבור. חברי סיעת הליכוד בראשות הממשלה החרימו אותו ונהגו לצאת במפגיע מהמליאה בעת נאומיו. הכנסת פעלה להצר את צעדיו ולמנוע ממנו להגיש הצעות חוק מפלות וגזעניות, דוגמת: שמירת האזרחות ליהודים בלבד, הקמת חופי ים נפרדים לערבים וליהודים, עם קביעת עונשים לעוברים על החוק.
בהקשר הזה ראוי לציין כי מול ניסיונות הכנסת להצר את צעדיו של כהנא ולמנוע את הגשת הצעות החוק הגזעניות, דווקא בג"ץ בראשות הנשיא אהרן ברק עמד על זכותו של כהנא כחבר כנסת להגישן. ברק, שהתבטא בחריפות כלפי ההצעות, אמר כי הן "מעוררות זיכרונות מחרידים" וכי הן עלולות לפגוע באופי הדמוקרטי של ישראל.
אך למרות הסלידה, הדגיש ברק את העיקרון הדמוקרטי העליון: "כוחנו בשמירה קפדנית על שלטון החוק ועל חוקיות השלטון, גם כאשר משמעות הדבר מתן ביטוי לדעות שאנו סולדים מהן". בכך, בג"ץ סיפק לכהנא הגנה משפטית שאפשרה לו, במידה מסוימת, להשתמש בזכויותיו הפרלמנטריות למרות נידויו הפוליטי המוחלט.
המסע מהנידוי אל ההערצה ההמונית
אך מול הנידוי הפוליטי ההוא, חל היפוך דרמטי: 35 שנים לאחר הירצחו, הפך כהנא עצמו לסמל. אם בעבר נמנו עם קהל מעריציו שהגיעו לאזכרות שלו בעיקר אנשי שוליים ותמהוניים, הרי שהיום מדובר בקהל גדול ומגוון, הכולל צעירים וצעירות בעלי חזות סולידית. זהו הניגוד הדרמטי שמגדיר את הפוליטיקה הישראלית של היום.
במבט שני, ניתן להבחין שיש לכך סיבה פשוטה אם כי לא קלה לעיכול: רעיונות לאומניים רבים שהיו פעם בשוליים הפוליטיים הפכו להיות מרכזיים ומשמעותיים עבור כל פוליטיקאי החפץ לשמור על קריירה ארוכה.
הממשלה הנוכחית בה מכהן איתמר בן גביר - מתלמידיו של כהנא, וההשפעה הרבה שיש לו עליה בתפקיד שר לביטחון לאומי, כיו"ר מפלגה דומיננטית בקואליציה וכמקורב לראש הממשלה הנושא תפקיד בכיר בקבינט מסמלת יותר מהכל את התפנית שעשה גוש הימין כולו על כל רבדיו ובפרט מפלגת הליכוד.
עם זאת צריך להדגיש כי מורשתו של הרב מאיר כהנא ז"ל, עברה שינויים קוסמטיים לעיתים עם משמעות כדי להתאים אותה למציאות הפוליטית העכשווית.
אחד השינויים הוא בהתייחסות לממשל החילוני ולסמכות מערכות המדינה - כהנא לא הכיר בכך בגלל תפיסה הלכתית הדומה במובנים מסוימים לנטורי קרתא ואף ציטט מהרמב"ם כדי לחדד את טיעוניו - ברור שכיום גם הממשיכים את תפיסתו המדינית אינם סבורים כמוהו.
האמנם איתמר בן גביר ה'ממשיך' של כהנא?
לפני כ-3 שנים פרסם השר בן גביר את המשפטים הבאים: "אשתתף היום באזכרה במלאות 32 שנה לרב מאיר כהנא הי"ד שנרצח על ידי מחבל. זה לא סוד שהיום אני לא מסכים עם כל דעותיו, אבל מעריך את אהבת ישראל שהיתה לרב ואת מלחמתו למען יהודי ברית המועצות ונגד האנטישמיות"
באותו הזמן שנכתבו המילים אף אחד לא חלם שתתרחש בשטח מדינת ישראל מתקפה אכזרית של חמאס - ואין ספק שכיום - גם בן גביר וגם גורמים אחרים בימין קרובים בדעותיהם לטענות המרכזיות אותן השמיע בזמנו כהנא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשורה התחתונה - נראה שבן גביר לא צריך להמשיך, מורשתו של האיש שהקים את 'תנועת כך' וגורש מהמגרש הפוליטי נמשכת מעצמה ותופסת תאוצה וכפי שהגדיר זאת סגן יו"ר הכנסת מעל דוכן המליאה: "קדוש, מקבל פרס ישראל".
0 תגובות