שלום לכם, אני דבי. בת 36, ורק כדי שתכניסו את זה לפרופורציות – אני האחות הגדולה משש בנות. כן, שש! פלוס אח אחד בודד אבל בכור, שמעון חיים (38), שהיה הבונבון הנדיר שלנו, והשגריר הבכור במשפחה. אנחנו משפחה של בני תורה מובהקים, מהזן שאבא שלי עמד בראשו בגאון.
ממלכת הפחד
אבא שלי תלמיד חכם גדול, אבל קפדן מאוד. הוא תפס אותנו קצר בכל תחום, באופן שבו הוא לא היה צריך לדבר בכלל. הוא מעולם לא נהג באלימות כלפינו, הפנים שלו היו חוברת הוראות מלאה, מספיק היה מבט חצי-כועס בעיניים, והבנו שעלינו כנראה על מוקש. מבט אחד שלו הכיל יותר מידע מחוזה שכירות, שאף אחד לא העז לחתום.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
חיינו ביראה גדולה ממנו. לא סתם יראת כבוד, אלא פחד קיומי. פעמים רבות היינו רוצים להיות בבית בלי אבא, כי כשאבא בבית אנחנו באווירה של לחץ ופחד, לא משוחררים, ועם כל החיוכים שלו היינו מבינים שברגע אחד קטן הכל יכול להשתבש.
לפעמים אנשים חושבים שמכות לילדים זה הדבר הכי נורא. אצלנו בבית? היינו מוכנים לעסקת חליפין: בבקשה, תנו סטירה הגונה, רק אל תתנו לנו את הפחד והחרדה הזו שאבא מטיל באוויר. אמא הייתה בתוך הפחד הזה יחד איתנו, רק כמבוגרת יותר מאיתנו, היא ידעה גם לעצור אותו כשזה היה אפשרי. היו פעמים בודדות כאלו, אבל היה לזה מחיר של ברוגז מתמשך, עד לכניעה מוחלטת.
שמעון חיים, ה'צדיק המשודרג' של אבא
שמעון חיים, אחי הבכור, הוא קיבל את כמות ההערות הגדולה ביותר בהיסטוריה של הבית היהודי, וזה אומר שגם אחרי בר המצווה שלו, הוא עדיין היה החייל אמיתי של אבא. מבט אחד – והוא כבר הבין את הפקודה.
מה שאנו ראינו תמיד, שהוא היה הצדיק שלנו: התפילות בדבקות, קם בבוקר בלי להתחכם, ובכל הזדמנות פנויה רץ לבית המדרש. אבא התגאה בו בכל הזדמנות, ואנחנו היינו גאים בו. הוא היה הסיפור הכי יפה שהורים יכולים לאחל לעצמם. ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, שידוך טוב עם חווה, לימוד בכולל, הכול מושלם. אבל לא להרבה זמן.
שלושה חודשים אחרי החתונה, שמעון חיים יצא לעבוד.
אבא שלי, חיפש את הבור הקרוב כדי להתעלף בו. זה לא הסתדר לו בראש. ואז התחילו השינויים הקטנים שהפכו לגדולים: הכובע ירד בתפילות, החליפה התחלפה, וקיבלנו את שמעון חיים במלוא הכנות.
הוא היה ה'צדיק הכי משודרג שיש', וזו הייתה הפתעה עצומה לכולם. אבא הרגיש שאיבד את השליטה, וזה היה קשה עבורו כמו שפעת קשה ביום כיפור. הוא לא ויתר, ולקח אותו לשיחה אישית, בליל שבת, במרפסת. חששתי מאוד מהשיחה הזו. דמיינתי מה היא יכולה לייצר בבית.
אבל שמעון חיים נשאר בשלו. האמת? הוא לא 'ספר' את אבא שלי בכלל. הוא אפילו הגדיל לעשות וסיפר לו שהוא הולך להיות מתווך. מאז, רמת הקשר ביניהם ירדה, ואני רק חששתי לפיצוץ שלא יבוא. המתח הזה לא התאים למשפחה שלנו.
האמת שהרעידה אותי
החלטתי לדבר אתו, להחזיר אותו למוטב. בטח שאני עושה את הדבר הנכון, לא? ככה חשבתי אז.
"אבא מאוד בצער, שמעון", התחלתי בעדינות. "ממה הוא בצער, שהחלטתי להיות מי שאני?", ענה לי בשלווה של אדם שיצא לחופשת ספא ארוכה. "מה זאת אומרת?! אתה הרי זוכר מה היית עד לא מזמן?!", שאלתי בכנות. "מה שהייתי עד עכשיו, לא הייתי אני. הייתי אנוס, חששתי מאבא", הוא ענה לי בכנות.
אני זוכרת שהמילים הללו, הלמו בי כהוגן. לא האמנת למה שאני שומעת.
"רגע... היית חי בשתי זהויות נפרדות?", חפרתי מעט, אבל הוא ענה לי באדישות: "פשוט לא הייתה לי בחירה, הייתי ילד שחי בפחד, וזהו. תביני, אבא הצליח במבט אחד קטן, לשלול ממני את המחשבה לבחור. הפרצוף הזה שלו, היה כל כך מלחיץ, שמאז שאני ילד, עד החתונה שלי, הוא אותו פרצוף כשהוא לא מרוצה".
אני, נכנסתי להתקף נוסטלגיה: "אתה תמיד היית הצדיק של המשפחה שלנו, שמעון!". הוא ענה לי והגדיל לזעזע אותי: "הייתי הצדיק של אבא. ואני אגיד לך משהו? סליחה שאני אומר לך את זה: לא עבדתי את ה', עבדתי את אבא. אצלי הפסוק היה: 'שויתי את אבא לנגדי תמיד'".
הייתי בהלם מוחלט, אני זוכרת שהזעתי פתאום.
אבל הוא המשיך: "זה מה שהיה, דבי. הייתי במערכת אחרת לגמרי ממה שחשבתם. כל מה שעשיתי היה תחת השפעתו של אבא, מהפחד מאבא. הוא פשוט שלט לי על הבחירה. גם כשלא היה לידי, הוא הצליח לגרום לי לחשוש ממנו".
ואז הוא אמר לי את המשפט הבא:
"הייתי כופר גדול. כל מה שעשיתי לא היה עבור הקב"ה אלא עבור אבא. עבודה זרה לכל דבר ועניין".
השורה הזו שלו, הסבירה לי יותר היכן הוא היה תמיד.
"איך חווה קיבלה את זה?", הצלחתי לגמגם.
הוא חייך: "חווה בנתה את זה יחד איתי. הסברתי לה בפגישות, שאני רוצה לעבוד את ה', לא את אף אחד אחר. סיפרתי לה אחרי 3 פגישות את כל הסיפור שלי. לקחתי בחשבון שהיא תוריד אותי, אבל לא עניין אותי כלום, מה שעניין אותי זה לא לעשות מצוות בגלל מישהו. אמרתי לה: 'אם תורידי את השידוך אני אבין אותך, אבל אני רוצה להתחיל את הכל מהתחלה, להיוולד מחדש'.
"היא בכתה בשקט מהסיפור שלי, ואמרה לי שהיא לא מסכימה, אלא רוצה להמשיך. זה היה המבחן שלה, עד כמה היא באמת רוצה אותי, כאן בעצם היה הקליק האמיתי בינינו".
ואז שמעון חיים, התרצן מעט, ואמר: "והנה, אני רוצה לעבוד את ה', ויש עוד לאבא מה לומר? במקום לשמוח שהבן היחיד שלו סוף סוף רוצה לעבוד את ה' באמת ולא אותו? ואת עוד מדברת איתי על 'איך קיבלה את זה חווה'? את שומעת מה את שואלת?".
השתתקי לרגע, הוא העמיד אותי במקום.
"אני שמח על כך", הוא המשיך. "עכשיו אני במקום של חיבור גדול, מתוך הבנה עצמית. אני לומד כל יום 4 שעות, שעתיים בוקר, שעתיים ערב, ונהנה מכל רגע. לא בשביל אף אחד, נטו מתוך בחירה. תמיד הייתי מקנא בחברים שלי שעבדו את ה' מתוך בחירה, מתוך אהבה, מתוך קירבה אמיתית. וכך אחנך את הילדים שלי".
הולדת שמעון חיים החדש
"אתה כועס על אבא?", שאלתי.
"שאלה טובה. עשיתי עבודה עם עצמי. הבנתי שאבא יונק את הכוח שלו מתוך שליטה ומאוד מעניין אותו מה יגידו. כואב לי לומר, אבל מבחינתי זה סוג של נכות. ודיברתי אתו על זה בשיחה האחרונה, אמרתי לו: 'אני לא אחיה בפחד יותר, ועליי לא ישלטו יותר. היחיד שישלוט עליי, זה הקב"ה. אני לא כועס עליך כי אתה אבא שלי ובטוח הייתה לך כוונה טובה, אבל לא נכונה'".
נשארתי ללא מילים. ראיתי את הסבל בעיניים שלו כשדיבר על העבר, ואת העיניים הבוהקות שלו כשדיבר על ההווה. הוא היה חי בפחד איום ונורא מאבא, ואנו לא ידענו שזה המצב בכלל.
לימים אמר לי שמעון חיים: "אני מצטער שהייתי צריך לעבור את השינוי הזה אחרי הנישואין בגלל החינוך בו חונכתי, זה מעבר לא פשוט והוא מאוד מסוכן ולא בטוח שהייתי חוזר ממנו, אבל אני שמח שעכשיו אני לא מפחד יותר, זה היה שווה".
המילים האלה שברו לי את הלב, איך לא ידענו מה הוא עובר, ואיך אבא הצליח לזרוע פחד בשמעון גם כשהגיע לגיל שידוכים.
כרגע כמה שנים אחרי, שמעון חיים עוסק בנדל"ן ועושה חיל, הקשר שלו עם אבא טוב מתמיד. עכשיו אבא מתייחס אליו כאל אדם, ולא כמו בובה על חוטים. אבא הבין מזה משהו, הוא הבין שגם הקרובים אליו הם אחרי הכל אנשים. בזכות זה, הוא ירד משלושת אחיותיי הקטנות, שאחת מהן כבר חצתה את הגבול בקוד הלבוש שלה.
שמעון חיים חזר לאחר שנתיים לקוד הלבוש שהיה בעבר: כובע, חליפה, זקן, ואת האייפון שלו לצרכי עבודה בלבד, השאיר במשרד תמיד. יש לו בנים מקסימים "ויראי ה' בלבד", שמחה ושלוה נסוכה על פניהם. פשוט נס שהוא נשאר שומר תורה ומצוות אחרי מה שעבר.
יש משהו ששמעון חיים עושה בהתנדבות: הוא מקדיש שעה ביום לעבודה עם נוער שירד מהדרך בגלל לחץ וחינוך קשה, בשיחות טלפון ובפגישות אישיות. הוא גם מוסר שיעורים בעניין, ומראה להם שיש דרך אחרת.
ואני? אני קיבלתי מסר חשוב: כבר בפגישות שלי, העברתי לבעלי מה אני רוצה. אני רוצה ילדים שמחים, ילדים שלא חיים בפחד, ילדים עובדי ה' באמת. אני עושה הכול לגרום להם לאהוב את המצוות ואת הלימוד. וברוך ה', הילדים שלי ושל שמעון חיים בקשר נפלא וברמה רוחנית גבוהה, קובעים חברותות יחד, באהבה ובכיף אמיתי.
הסיפור של שמעון חיים חושף תהום בין פחד לבחירה. הפחד בחינוך אולי מייצר ציות חיצוני, אך הוא עלול לחסום את הצמיחה הפנימית ולשלול את הבחירה החופשית והאותנטית. כפי ששמעון חיים גילה, רק הרגע שבו אדם בוחר להתנער מהפחד ולהכריז על בחירה עצמאית, מתוך אהבה והבנה, הופך את המעשים לכנים ואמיתיים.
המסר הברור הוא: שזה לא סותר את החינוך שלנו ההורים ואת ה'לא' שאנו צריכים לומר. יש לחנך, ולילד צריכה להיות יראת כבוד, אבל לא פחד. ההבדל בניהם הוא: פחד גורם לילד ללכת בקו ישר כדי לא לקבל מכות, בעוד יראת כבוד גורמת לו ללכת בקו ישר כי הוא מעריך ומוקיר את מי שנותן את ההנחיה, ומבין את החשיבות והמעלה שלה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הדרך לבניית דור שמחובר באמת עוברת דרך עידוד, אהבה, שמחה ובחירה חופשית, ולא דרך הטלת פחד ושליטה. החינוך האמיתי הוא הדוגמה האישית שלכם והנוכחות המאושרת, המאפשרת לילד לבחור בטוב מתוך רצון פנימי. אם יש הורים מאיתנו המחנכים מתוך פחד, חשוב שיידעו: חינוך מתוך פחד הוא פצצה מתקתקת. הוא מאיים על הילדים בסיכון מיידי לנזק נפשי, רגשי, ולקריסה רוחנית מואצת, גם אתם מרגישים שהכל בסדר אצל בני הבית שלכם.
אהבה מחנכת לבחור, פחד מחנך לברוח.
0 תגובות