בשנים האחרונות עלו שוב ושוב טענות יוצאות דופן מצד בכירים באיראן, לפיהן ישראל - ולעיתים גם מעצמות מערביות נוספות - אשמה בבצורת הקשה במדינה באמצעות "גניבת עננים". טענות אלו גורסות כי גורמים זרים מתערבים במזג האוויר כך שהעננים אינם מורידים גשם על אדמת איראן.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האם יש אמת מאחורי ההאשמות הללו, או שמדובר בעוד מיתוס הנובע ממוחם הקודח של אויבי ישראל? נסקור את הרקע ההיסטורי לטענות האיראניות, נבחן מקרים דומים בעולם, נסביר את המדע והטכנולוגיה של השפעה מלאכותית על מזג האוויר, וניווכח האם היו תקדימים אמיתיים לשימוש בטכנולוגיות כאלה ככלי בעימות בין מדינות.
הטענות של איראן: מזימה מטאורולוגית?
הטיעון כי מדינה זרה "גונבת" לאיראן את העננים אינו חדש. כבר בשנת 2011 טען נשיא איראן דאז, מחמוד אחמדינז'אד, שמדינות המערב זוממות "לגרום לבצורת" באיראן. הוא אף האשים ש"ארצות אירופה משתמשות בציוד מיוחד כדי לגרום לעננים להוריד גשם באירופה" במקום שימשיכו לאיראן. הטענות הללו חזרו לכותרות ביולי 2018, כשהגנרל האיראני גולאם רזה ג'לאלי - ראש ארגון ההגנה האזרחית - האשים בפומבי את ישראל בהנדסת מזג האוויר כדי למנוע גשמים מהרפובליקה האסלאמית.
"לישראל ולמדינה אחרת באזור יש צוותים משותפים שפועלים לוודא שעננים שנכנסים לשמי איראן לא מסוגלים להוריד גשם", הצהיר ג'לאלי, והוסיף: "בנוסף על כך אנחנו מתמודדים לא רק עם יבושם של עננים, אלא אף עם גניבת עננים ושלג עצמם". הוא אף ציין "מחקר" איראני שלטענתו מוכיח שבכל רכסי ההרים מעל גובה 2,200 מטרים בין אפגניסטן לים התיכון ירד שלג - מלבד איראן. הטענה ברורה: מישהו "מרוקן" את העננים מלחות לפני שהם מגיעים לאיראן.
גורמי המקצוע באיראן גילו מעט אחריות ובושה ומיהרו בעצמם לדחות את הדברים. ראש השירות המטאורולוגי האיראני, אחד וזיפה, הביע ספק בגלוי ואמר ש"על בסיס הידע של השירות המטאורולוגי בלתי אפשרי שמדינה תגנוב גשם או עננים. איראן סובלת מבצורת ממושכת, וזאת מגמה עולמית שלא תקפה רק על איראן". הוא הדגיש שהעלאת טענות קונספירטיביות לא תסייע בפתרון המשבר, אלא רק תסיט את הדיון מהצעדים הנחוצים.
ואכן, משבר המים באיראן הוא חריף ומתמשך, תוצאה של שינויי אקלים עולמיים בשילוב ניהול משאבים בעייתי. בשנים האחרונות איראן חווה ירידה של עשרות אחוזים בכמויות הגשמים, אגמים כדוגמת אגם אורומיה (לשעבר הגדול במזרח התיכון) מתייבשים, ומיליוני איראנים סובלים ממחסור במים. אך במקום להתמודד עם בעיות ולהציע להן פתרונות שיעזרו לעקור את הבעיה מהשורש, הממשל האיראני לעיתים בוחר בהאשמת "אויבים חיצוניים" כדי להסביר אסונות טבע.
חשוב לציין כי טענותיו של ג'לאלי אינן מקרה יחיד. באמצע 2022 למשל, שב הממשל האיראני והאשים את ישראל ואת איחוד האמירויות ב"גניבת הגשם" מאיראן - זאת ככל הנראה עקב "פעילות נמרצת של אותן מדינות לזריעת עננים בתחומן" (על כך בהמשך). טענה זו משתלבת בדפוס רחב יותר של המשטר האיראני להאשים כוחות זרים בשלל מצוקות פנימיות, בין אם בתחומי הכלכלה, החברה, הבריאות - וכעת גם האקלים. ההאשמות הללו זוכות אמנם לכותרות, אך מחוץ לאיראן הן נתפסות ברובן כתיאוריות קונספירציה, ללא ביסוס מדעי.
לא רק באיראן: חשדות ל"גניבת גשם" בעולם
אך האם איראן היא המדינה היחידה שטוענת לשכנות ש"גנבו לה" את הגשם? אמנם המקרה האיראני בוטה במיוחד, אך גם במקומות אחרים צצו חשדות דומים - לרוב על רקע פרויקטים של שינוי מזג אוויר במדינה אחת ועוררות דאגה אצל שכנתה. דוגמה בולטת היא סין, שהשקיעה משאבים עצומים בתכניות לשינוי מזג האוויר.
ב-2020 הכריזה סין על תוכנית להרחבת יכולות "ייצור הגשם" כדי שתכסה מחצית משטח המדינה עד 2025. הודעה זו גרמה לחשש אצל מדינות שכנות, ובראשן הודו, שמא ניסיונות סיניים להגביר גשם מעל סין עלולים להפחית את כמות המשקעים המגיעה בהמשך מזרחה אל הודו. במילים אחרות - חשש מ"גניבת עננים" בגרסה אסייתית. גורמים בהודו כבר התריעו שיש לעקוב אחר תוכניות שינוי מזג האוויר של סין ולבחון את השפעותיהן חוצות-הגבולות.
גם במזרח התיכון התפתח בשנים האחרונות מעין "מירוץ גשם" אזורי. מדינות המפרץ, ובראשן איחוד האמירויות הערביות, משקיעות רבות בפרויקטים של זריעת עננים כדי להגדיל את הגשם הדל שיורד במדבר. במסגרת מאמצים אלו איחוד האמירויות מבצעת עשרות מבצעי זריעת עננים מדי שנה, ואפילו ניסתה טכנולוגיות חדשניות כמו רחפנים עם מטענים חשמליים לעידוד גשם. מהצד השני של המפרץ, באיראן ובמדינות שכנות, יש המתבוננים בחשד - האם עננים ש"מורידים" באבו דאבי ובראשה, אולי כבר לא יגיעו לגשם מעל טהראן ובגדד? התקשורת כינתה זאת "מלחמות עננים" במזרח התיכון. ואכן, ההאשמות האיראניות כלפי איחוד האמירויות וישראל מ-2022 משקפות במידה רבה את המתיחות סביב הנושא ונראה שמכאן התחילו תאוריות הקונספירציה לפרוח.
עם זאת, חשוב להדגיש: נכון להיום אין תיעוד מבוסס לכך שמדינה כלשהי הצליחה באופן משמעותי לפגוע בכמות הגשם של מדינה שכנה באמצעות טכנולוגיות שליטה במזג האוויר - למרות הטכנולוגיה של זריעת עננים. ארגון המטאורולוגיה העולמי מציין כי אומנם מעל 50 מדינות בעולם מפעילות תוכניות כלשהן לשינוי מזג האוויר, אך אלו נועדו בדרך כלל להקל בעיות מקומיות (למשל, להגביר גשם באזור יבש או למנוע ברד הרסני) - ולא ככלי לתקיפת שכנים. גם החששות בהודו ובמזרח התיכון, לרוב, נותרו בגדר ספקולציה תקשורתית ולא הוכחו הלכה למעשה.
מה באמת אפשר (ואי אפשר) לעשות למזג האוויר?
כדי להבין האם אפשר "לגנוב עננים", יש להכיר את הטכנולוגיות הקיימות להשפעה מכוונת על מזג האוויר, ובפרט את שיטת זריעת העננים שהזכרנו - הכלי המרכזי בתחום. זריעת עננים היא תהליך שבו מפזרים בתוך ענן חלקיקים כימיים המשמשים כגרעיני התעבות או קיפאון, כדי לעודד היווצרות טיפות גשם או גבישי קרח. החומר הנפוץ ביותר למטרה זו הוא יודיד הכסף (תרכובת של כסף ויוד), אשר המבנה הגבישי שלו מזכיר קרח ומסייע לטיפות מים להתאגד סביבו. פיזור יודיד הכסף (או לעיתים חומרים אחרים כמו קרח יבש ומלח) נעשה באמצעות מטוסי ריסוס, רקטות או תנורי בעירה על הקרקע, שמכניסים את החלקיקים לתוך עננים נבחרים. ברגע שיש בענן מספיק "גרעינים" מלאכותיים, טיפות המים או גבישי הקרח מתגבשים סביבם וגדלים, עד שהם נעשים כבדים מספיק ונופלים לקרקע כמשקעים. כך, הרעיון הוא להוציא יותר גשם (או שלג) מעננים מכפי שהיו מורידים באופן טבעי.
הרעיון של זריעת עננים קיים עוד משנות ה-40 של המאה ה-20, אולם אף שפותח והופעל מאז במקומות רבים - יעילותו עדיין מוגבלת ושנויה במחלוקת. מחקרים רבים ניסו לכמת את השפעת הזריעה על כמות המשקעים, ולעיתים הצביעו על גידול של כמה אחוזים, אך לא הצליחו לספק הוכחה חד-משמעית לתועלת משמעותית.
למשל, בישראל בוצעו מאז שנות ה-50 ניסויי זריעת עננים נרחבים, ואף נטען בעבר כי הפרויקט העלה בכ-13% את ממוצע הגשמים השנתי. אולם מחקר עדכני של אוניברסיטת ת"א שסיכם 40 שנות נתונים הטיל ספק בתועלת התהליך, ובתחילת 2021 הודיעה רשות המים בישראל על הפסקת תוכנית זריעת העננים - לאחר שנתוני השטח הראו שהפרויקט תרם רק 1.8% תוספת בגשם באזור הכנרת בממוצע, תוספת זעומה שלא הצדיקה את עלותו של הפרויקט המורכב.
חשוב לא פחות הוא להבין את מגבלות השיטה: זריעת עננים אינה יכולה "לייצר" גשם יש מאין. החומר המפוזר יעיל רק אם כבר קיימים עננים לחים עם מספיק אדי מים; הוא לכל היותר גורם להם להוריד את הגשם מוקדם יותר ובמקום מסוים, אך לא יוצר ענן חדש משום דבר. לכן, אם השמיים בהירים לחלוטין מעל מדינה מסוימת - אין דרך "להזמין גשם" משום מקום. בנוסף, ההשפעה היא מקומית ומוגבלת לאזור הענן המטופל; לא ניתן בשליטה מרחוק לגרום לעננים להתפזר או להימנע מהורדת גשם בשטח מדינה אחרת באופן גורף. למעשה, ראש המטאורולוגיה האיראנית ניסח זאת בהומור מושכל: אילו אפשר היה "לגנוב" עננים, הרי שגם ארצות הברית שסובלת מבצורות הייתה פשוט שואבת עננים ממדינות אחרות לעצמה. במילים אחרות - הטכנולוגיה רחוקה מלתת שליטה מוחלטת במזג האוויר.
ומה לגבי תופעות לוואי? כמות היודיד-כסף המשמשת בזריעה היא קטנה מאוד, ובמחקרים נמצא שבריכוזים אלו אין כמעט השפעה אקולוגית או בריאותית - החומר מתפזר ואינו רעיל בכמויות המזעריות הניתנות בעננים. כמובן, אם בעתיד ינסו להשתמש בשיטה בהיקף עצום, עלולות להיות השלכות סביבתיות לא צפויות, אך כיום אין עדויות לנזק כזה. למעשה, המומחים מזהירים יותר מפני אשליית ה"שליטה במזג האוויר": תלות יתר בפתרונות טכנולוגיים חלקיים עלולה להסיט מדינות מטיפול בגורמי העומק למחסור במים - כמו שימוש יתר, בזבוז, ושינוי אקלים.
מדינות רבות משתמשות באמצעים דומים להגברת משקעים בתחומן. שיטות אלו יכולות לסייע מקומית, אך אינן משנות את מזג האוויר העולמי או "גונבות" גשם משכניהן.
לאור כל זאת, הקונצנזוס המדעי הוא שטכנולוגיות קיימות כמו זריעת עננים עשויות להגביר במעט את הגשם באזור מוגבל ובתנאים מתאימים - אך אין ביכולתן לשלוט במערכות מזג אוויר גדולות או לייבש מדינה שלמה שכנה וכל שכן מרוחקת מאוד. כאשר באיראן או במקום אחר מאשימים את "גניבת העננים" של השכן בכל הבצורת, מדעני אקלים מטילים ספק ומפנים לבעיות ממשיות יותר: שנים שחונות, התחממות גלובלית וניהול מים לקוי.
מזג האוויר כנשק: בין מיתוס למציאות
על אף המגבלות, רעיון "מלחמת מזג האוויר" לא נולד בדמיונם של קונספירטורים בלבד. במהלך ההיסטוריה היו ניסיונות ממשיים לנצל את מזג האוויר ככלי בעימותים – ובמקרים מסוימים אף הצליחו באופן חלקי. אחד המקרים הידועים הוא "מבצע פופאיי" (Operation Popeye) שביצעה ארה"ב בזמן מלחמת וייטנאם (1967–1972).
במסגרת תוכנית סודית זו, מטוסי חיל האוויר האמריקני זרעו עננים במטרה להאריך את עונת המונסון - כלומר, לגרום לגשמים כבדים ומתמשכים מעל אזורי הלחימה בווייטנאם ולאוס. הרעיון היה שהבוץ והשיטפונות יקשו על תנועת כוחות הווייטקונג בשבילי הג'ונגל. ואכן, יש עדויות שהאמריקנים הצליחו להגביר את כמות ומשך הגשמים באותה שנה, אם כי מידת ההשפעה הצבאית שנויה במחלוקת.
גילוי הפרויקט לאחר המלחמה עורר סערה עולמית על עצם השימוש במזג האוויר כנשק, והוביל לגיבוש אמנה בינלאומית. בשנת 1977 נכנסה לתוקף אמנת ENMOD של האו"ם, האוסרת באופן מוחלט על "שימוש צבאי או אחר עוין בטכניקות לשינוי הסביבה" - כולל מזג האוויר - כבנשק לגרימת נזק למדינות. אמנה זו, שאושררה על ידי המעצמות הגדולות, באה לוודא שפרקים כמו "מבצע פופאיי" לא יחזרו.
אולם ארה"ב לא הייתה היחידה שהתנסתה ברעיונות כאלה. במהלך המלחמה הקרה, גם הסובייטים והסינים בחנו אפשרויות לשליטה במזג האוויר, אם כי לא ידוע על מקרה של שימוש התקפי ישיר. לעומת זאת, ידוע שכמה משטרים ראו בפגיעה מכוונת במזג האוויר דרך לחבלה כלכלית. כך למשל, דיווחים היסטוריים מעלים שבשנים 1969–1970 ערך ה-CIA האמריקני ניסויי זריעת עננים סביב קובה, כנראה בניסיון לגרום לגשם כבד מוקדם מעל הים, לפני שהעננים מגיעים לאי - ובכך לצמצם את המשקעים שיורדים על קובה בתקופת קציר קני הסוכר.
באותן שנים הכתיר פידל קסטרו את יבול הסוכר כפרויקט לאומי, ויש הטוענים כי המבצע הסמוי של זריעת עננים תרם למזג אוויר משובש ויבול נמוך מהיעד, אף שקשה להוכיח זאת מדעית. במקרה זה, אם אכן התרחש, מדובר היה בניסיון "לגנוב גשם" במובן המילולי - לגרום לעננים להמטיר טרם זמנם על מנת שיגיעו יבשים יותר לשטח האויב. קסטרו עצמו התייחס אז לכישלון הקציר, ואף הציע להתפטר, אם כי לבסוף נשאר בשלטון. המבצע נותר אפוף בערפל של סודיות (שם הקוד שלו היה "Project Nile Blue"), אך הוא המחיש שבהחלט היו מי שחלמו לרתום את השמיים ללוחמה קרה.
מעבר לניסיונות הללו, טכנולוגיות שינוי מזג האוויר הופעלו גם למטרות אזרחיות-פוליטיות. למשל, באולימפיאדת בייג'ינג 2008 זרעה סין עננים סביב העיר כדי "לחלוב" מהם גשם מראש, ובכך להבטיח טקס פתיחה יבש תחת שמיים כחולים. לאחר אסון צ'רנוביל ב-1986, השתמשה ברית המועצות בזריעת עננים לייצר גשם באזורי ספר כדי למנוע מענן הקרינה הרדיואקטיבית להגיע לערים מרכזיות. מקרים אלו לא נועדו לפגוע באויב, אלא להגן על אירוע או אוכלוסייה, אך הם מדגימים שטכנולוגיות מזג אוויר אכן הופעלו בהצלחה מסוימת. ההבדל הוא בקנה המידה: קל יותר להבטיח שלא ירד גשם ביום מסוים בעיר, מאשר להשפיע על אקלים של מדינה שלמה לאורך שנים. בהתאם, האמנה הבינלאומית מ-1977 מבחינה בין שימוש "מקומי ולטובת אזרחים" (שנותר חוקי) לבין שימוש עוין, נרחב ומתמשך - האסור בהחלט.
המציאות כיום היא ששינוי מזג האוויר ככלי מלחמתי נשאר בעיקר בדפי ההיסטוריה והמדע הבדיוני. אף מדינה אינה מכריזה בגלוי שהיא מנסה "לנצל" מזג אוויר נגד אויבה, ואכיפת האיסור הבינלאומי מרתיעה מפני ניסויים כאלה. כאשר פורצות תאוריות על "מזימות אקלימיות" - כמו טענות "גניבת העננים" של איראן - רוב המומחים מבחינים שמדובר בהסחות דעת. שינויי אקלים הנגרמים מפליטת גזי חממה משפיעים פי כמה מונים מכל זריעת עננים נקודתית, וניהול סביבתי כושל הוא אשם סביר יותר בבצורת מאשר יחידה סודית השולטת בעננים.
לסיכום: בין מדע לבדיה
סיפורי "גניבת העננים" ממחישים את המתח בין מצוקה אמיתית - בצורת ומחסור במים – לבין הפיתוי להאשים גורם עלום בשליטה על הטבע. אין ספק שאיראן מתמודדת עם משבר מים חמור, אולם הפניית אצבע מאשימה לישראל או למערב לא מגבה בראיות מדעיות. טכנולוגיות לשינוי מזג האוויר קיימות, אך הן מוגבלות בהיקפן: זריעת עננים יכולה לכל היותר לסייע מעט ובהיקף מקומי, ולא להפוך אזור פורח למדבר צחיח בן-לילה. טענותיו של גנרל ג'לאלי על "צוותים משותפים" החוסמים עננים נשמעות יותר כמו מדע בדיוני מאשר מטאורולוגיה. גם במדינות אחרות, שבהן צצו חשדות ל"הנדסת מזג אוויר" חוצת גבול, הקונצנזוס הוא שלמרות התקדמות הטכנולוגיה, הגשם עדיין נתון בעיקר לחסדי הטבע – ולידיהם שלנו בניהול בר-קיימא של משאבי המים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של יום, העננים אינם מכירים גבולות פוליטיים. לפני שמאשימים את השכנים בגניבה מהשמיים, מוטב לזכור שכולנו חולקים את אותה אטמוספירה ובצורת היא לא נחלתם של תושבי איראן בלבד. ההתמודדות עם בצורות ושינוי אקלים תגיע מתכנון וניהול אחראי, משיתוף פעולה אזורי בטכנולוגיות מים (כמו התפלה וחיסכון), ולא מהאשמות הדדיות על "מלחמות עננים" דמיוניות. הדיון הציבורי שסביב טענות איראן דווקא מדגיש את הצורך בהשקעה במדע ובמודעות אקלימית - כדי שהפתרונות למשברי המים יבוססו על עובדות וחדשנות, ולא על מיתוסים 'המרחפים בין העננים' - פשוטו כמשמעו.
0 תגובות