את הטור הזה תכננתי לכתוב הרחק מכאן, מעבר לים. רציתי לנצל את השבועיים הרצופים בלוח השנה העברי שבהם אין חופות, לנסיעה שנדחתה כבר כמה פעמים. אבל, 'רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם' – השינויים הבלתי צפויים בלוח הטיסות של יום ראשון בבוקר שינו את תוכניותיי.
ואז נשמע פיצוץ אדיר בשדה התעופה. התברר שזה היה נס גדול! די היה להביט במכתש העצום שנפער מטרים ספורים ממגדל הפיקוח... השבוע פגשתי תמימות דעים נדירה סביב האירוע, קשה להתעלם מתחושה חזקה של 'יד מכוונת' שבנס שמרה על חיי אדם. מדהים!
•
בימים אלה אנו בתוך תקופת 'ספירת העומר', לאחר ההמולה של חג הפסח, ימי הזיכרון והעצמאות. זהו זמן של מעבר, מעין 'המתנה'. המגבלה לערוך חתונות, יחד עם ביטול חלק מאירועי יום העצמאות בשל השריפות ברחבי הארץ, גרמו לכך שמצאתי עצמי עם כמה ערבים פנויים מהרגיל.
ובתוך השקט הזה, הגיעה אלי שאלה ממתפלל ותיק ויקר בבית הכנסת הגדול, מר שפיר הורביץ: 'תגיד, הרב, איך זה שאנו מקדישים יותר משלושים יום אבלות לזכר תלמידי רבי עקיבא, לעומת שלושת השבועות בלבד שאנו מתאבלים על חורבן בית המקדש והגלות – אירוע טראומטי כל כך בהיסטוריה שלנו? ומה עם תקופות קשות אחרות שעברנו, כמו מרד בר כוכבא או השואה, בהם נספו מיליונים? למה איננו מציינים אותם באבל דומה, היום?
• •
חז"ל עמדו על כך ש'פטירת תלמידי רבי עקיבא' היא אירוע לאומי רחב, ולא טרגדיה פרטית. אשתף בשתי נקודות מבט שלי.
תחשבו על רגע מצמרר: אילו התרסקו במטוס אחד כל גאוני דורנו – המדענים המבריקים, טובי אנשי הטכנולוגיה והסייבר המובילים את העולם, הרבנים וראשי הישיבות המשפיעים – איזו מכה אנושה הייתה נוחתת על האנושות? כמה שנים היינו נסוגים לאחור? איזה חלל עצום היה נפער בידע, ברוח ובחזון?
מותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא היה רק אובדן של אלפים. חז"ל תיארו את פטירתם כ'שכחת התורה', כאילו 'היה העולם שמם'. זה היה אסון רוחני עצום, ככריתת שורש עץ מלבלב – לא רק הענפים נובלים, אלא גם פוטנציאל הצמיחה העתידי נעלם.
• • •
נקודה נוספת: מעבר לצער על האובדן הנורא, ימי האבלות נועדו לתת לנו תזכורת חזקה – שיעור יסודי בתיקון. הסיבה הטרגית למותם הייתה 'שלא נהגו כבוד זה בזה', אותו פגם חברתי שהוביל גם לחורבן בית שני. האבלות הזו היא קריאה נצחית אלינו, מדור לדור, לתקן את מערכות היחסים בינינו, לאהוב כל אדם באשר הוא.
תקופת ספירת העומר היא מעין גשר רוחני, המחבר את פסח – רגע לידת האומה ביציאת מצרים – אל מעמד קבלת התורה בשבועות כ'איש אחד בלב אחד'. זהו זמן של עבודה פנימית על המידות, הכנה רוחנית לקבלת התורה. ודווקא בתוך המסע הזה, ארעה אותה תקלה נוראה ב'דרך ארץ קדמה לתורה', ביחסים שבין אדם לחברו.
מדי שנה, אנו עוצרים בימים הללו, מורידים את קצב החיים, ונזכרים במחיר הכבד של שנאת חינם, ושואפים להיות טובים יותר זה לזה.
המסר ברור: הסכנה הגדולה לעם שלנו לא מגיעה מבחוץ. השבר האמיתי מתחיל מבפנים, מחוסר הסובלנות, מהריחוק ומהשנאה.
ועכשיו, נשאל את עצמנו בכנות: האם שלושים ימים מספיקים לנו כדי להפנים את המסר החשוב הזה לכל ימות השנה?
0 תגובות