בעוד עם ישראל על שלל זרמיו ועדותיו יעמוד השנה, כמו בכל שנה שבה חל ראש השנה בשבת, בתפילה ללא קול שופר - יש מי שינהג אחרת.
גיליתי ששני מניינים לפחות מתכננים לתקוע השנה, בתשפ"ז, על אף שהשבת חלה בראש השנה: האחד בראשות רב חרדי בשם רויגין, ברחוב חב"ד 13 בעיר העתיקה, והשני בראשות הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש מהציבור הדת"ל.
גולשי 'כיכר השבת' הכירו לפני ימים ספורים את הגאון רבי ישראל אריאל בתוכנית משובחת שהגיש ידיד נפשי יוסי עבדו אודות דיון תורני חשוב זה של תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת.
הרב אריאל שהציג את משנתו לפני הגולשים מוכר כראש מכון המקדש והוא נוהג לעלות להר הבית לאחר שלמד את הנושא.
לפני שממהרים להניח שאותו חוג שבהוראת רבותיהם עולים להר הבית - הוא אותו חוג שתוקע בשופר בראש השנה שחל בשבת, זה לא כך.
הגאון רבי אליהו וובר ראש ישיבת הר הבית סמל למיעוט החרדי שעולה להר הבית, לא יתקע בשופר בשבת הקרובה.
בשיחה עמו הוברר לי שדעתו שאין לנהוג כך ובשנה שחל בשבת המצווה מתקיימת בברכות תפילת מוסף מלכויות, זכרונות ושופרות.
לעומתו ישנו מנין חרדי בירושלים העתיקה שיתקע בשופר בשבת הקרובה, וחלקם נמנים על סלתא ושמנה של היהדות החרדית. בין המתפללים בוגר ישיבת פונביז' ועוד אברכים נוספים עמהם שוחחתי (נייד כשר ללא וואטסאפ), שביקשו שלא אזכיר את שמם.
הסוגיה הזו - היא לא חידוש של השנה. היא מלווה את ירושלים כבר יותר ממאה שנה, ומי שעומד במרכזה הוא דמות ססגונית אחת: רבי עקיבא יוסף שלזינגר.
הכל התחיל בשנת תר"ל (1870), כשעלה ארצה הרב שלזינגר, תלמיד הכתב סופר שביקש להנהיג בירושלים תקיעה בשבת של ראש השנה, בהסתמכו על תקנת רבן יוחנן בן זכאי המובאת במשנה: לאחר חורבן הבית תיקן ריב"ז שבכל מקום שיש בו בית דין, מותר לתקוע בשבת - וירושלים, טען הרב שלזינגר, יש בה בית דין. הוא חיזק את דבריו במאמר חז"ל שכל שנה שאין תוקעים בראשה, מריעים בסופה, והוסיף נימוקים על העת הקשה שעוברת על עם ישראל. לראייה הביא מספר החינוך, שמעיד כי הרי"ף - רבי יצחק אלפסי, מגדולי הראשונים - נהג לתקוע בשבת, וכי הרמב"ן הזכיר זאת בדרשה בעכו. את הביסוס ההלכתי לכך שאין הכוונה דווקא לסנהדרין אלא לכל בית דין חשוב, שאב מדברי מרן הבית יוסף.
היוזמה לא התקבלה בקלות. והתנגדו לה נחרצות. לקראת ראש השנה תרמ"ב, נפתח מחדש דיון הלכתי רחב בשאלה, וחלק סברו כמותו, אולם למגינת ליבו בסופו של דבר, הוא נשאר בדעת יחיד, ותקע לבדו. הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, מתאר בספרו "מקראי קודש" את המחלוקת שהתעוררה בעקבות כך: האם מותר, ואף ראוי, ללכת לשמוע את התקיעה - שהרי ממילא הוא תוקע ואין איסור בעצם השמיעה. הרב פרנק עצמו כתב שלמרות שגדולי התורה חלוקים על הרב שלזינגר, יש מקום, מספק, להתחשב בדעתו (עניני הימים הנוראים עמוד קו). המהרי"ל דיסקין הסכים עקרונית לשיטתו אך לא לנהוג בפועל, ואילו רבי יוסף חיים זוננפלד לא הסכים - ובכל זאת ישנה אגדה שהוא הלך בעצמו לשמוע את התקיעה, יחד עם רבי זלמן בהר"ן.
רק כעשרים שנה מאוחר יותר, לקראת ראש השנה תרס"ה (1905), הדייח התעורר מחדש, יהאדר"ת - רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים, ורבי שמואל סלנט טענו שאם בכל מקרה הרב שלזינגר יתקע בשופר, ראוי להאזין לו.
הרב שלזינגר רצה לקיים התפילה והתקיעות בבית הכנסת "רבן יוחנן בן זכאי" - בחירה סמלית, כפי שכתב בקונטרס שהוציא.
אך גם הפעם קמה התנגדות, שוב מצד רבי יוסף חיים זוננפלד, והרב שלזינגר והרבנים שתמכו בו ויתרו על המהלך למען השלום. יש עדות בעל פה שהרב שלזינגר בכל זאת תקע באותה שנה ליד הכותל המערבי, כדי שתהיה לתקיעה מעמד של תקיעה "במקדש" ולא "במדינה".
מסתבר שגם בדורות מאוחרים יותר המנהג לא נעלם כליל - שמעתי שהאדמו"ר מסרופקוב הקודם נהג לתקוע בשבת של ראש השנה. יהי רצון שנזכה בקרוב לחידוש התקיעה במלואה, עם הקמת סנהדרין.
מעניין לציין שבגניזה הקהירית התגלה פיוט מיוחד לתפילת ערבית של ראש השנה שחל בשבת, ובו תיאור שיטה ייחודית לתקיעה - כזו שבה השופר כלל אינו נגע ביד, אלא קשור לעמוד מראש. הפיוט מדגיש גם שהתקיעה תתקיים רק בפני "ראשי תעודה", ולא בכל מקום, ובוודאי שלא בחוץ לארץ (מובא בקובץ ישורון א', עמוד תמג).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ואי אפשר לסיים כתבה היסטורית ולמדנית בלי מעט "שמחה של מצווה". באחד מימי הפורים אחד מגדולי האדמו"רים נשאל "מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת?!", וענה מבושם כולו: "בשבת יש קוגל, ואותו מלאך שאחראי על השופר אחראי על הקוגל, ואין ביכולתו לעבוד כפול"...
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות