בשבת הקרובה, א' בתשרי תשפ"ז, ראש השנה חל בשבת. ברוב בתי הכנסת בעולם היהודי לא תישמע תקיעת שופר ביום הראשון של החג, ורק ביום השני, יום ראשון, יקוימו התקיעות. אבל בעיר העתיקה בירושלים, במניין שמוביל הרב ישראל אריאל, יתקעו בשופר גם בשבת עצמה.
כששאלו אותו באולפן אם גם השנה הוא מתכוון לתקוע, השיב בפשטות: "השנה? בעזרת השם, למה לא?".
כפי שהזכיר המנחה יוסי עבדו בפתח המשדר, ההיסטוריה מדממת בשנים שבהן חל ראש השנה בשבת וקול השופר נדם: חורבן הבית הראשון והשני, טבח גזירות קנ"א בספרד, מאורעות תרפ"ט בחברון – ועד לאסון מירון וטבח השבעה באוקטובר בשנת תשפ"ד.
עבור רבים, שתיקת השופר ביום הדין היא אות אזהרה היסטורי, ולא רק אילוץ הלכתי.
על הרקע הטעון הזה מתעוררת מחדש אחת הפרשיות הסוערות בתולדות ירושלים. לפני למעלה ממאה שנה, נחצה היישוב היהודי לשני מחנות סביב שאלה נפיצה אחת: האם מותר, ואף חובה, לחדש את תקיעת השופר בשבת בעיר העתיקה כדי "למתק את הדינים"? כדי לצלול אל תעוזת המתירים מול שמרנות האוסרים, כינס עבדו באולפן פאנל רבנים מכל קצוות הקשת.
הפנאל ההלכתי בתוכנית "קול שופר":
הגאון הרב ישראל אריאל - ראש מכון המקדש וישיבת המקדש. מחבר הספר עב-הכרס "שופר ולולב בשבת", ומי שמוביל היום בפועל את המהלך הדרמטי לחידוש המצווה ולתקיעה בשבת בעיר העתיקה.
הרב אברהם מימון - מחבר הספר "דרך האתרים". ניצב מולו כמגן המסורת הפסיקתית, ומייצג את דעתם של רוב הפוסקים המתנגדים בתוקף לשינוי המנהג.
הרב יוסף חיים אוהב ציון - מחבר הספרים "עתה באתי" ו"יומא דעצרתא" ומגיד מישרים. מכניס לדיון את ממד הסוד: מה מהווה תחליף רוחני המגן עלינו בהיעדר שופר, ואיך כל אדם – גם הרחק מירושלים – יכול "לתקוע" בבית הכנסת שלו באמצעות כוונות ומעשים.
שלוש עמדות, בקצרה, לפני שצוללים
לפני המסע ההיסטורי וההלכתי המלא, כך נראתה המחלוקת בתמצית, ישירות מפי הרבנים עצמם.
הרב ישראל אריאל: "יש מצווה מן התורה לתקוע בשבת בראש השנה... אנחנו למעשה מחדשים הלכה של קרוב לאלפיים שנה".
הרב אברהם מימון: "מי נותן לנו את ההכרעה להכריע בין הראשונים?".
הרב יוסף חיים אוהב ציון: "התיקון הנעשה לידי מצוות אלו ביום זה... נעשה מאליו מכוח קדושת השבת".
שלושה רבנים, אותה משנה, שלוש מסקנות שונות לחלוטין. כדי להבין מי צודק, צריך לחזור לראשון אחד שכבר עשה בדיוק את זה: הרי"ף.
בקצרה: ההלכה המקובלת ברוב קהילות ישראל, כפי שנפסקה בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תקפ"ח סעיף ה), היא שלא לתקוע בשופר כשראש השנה חל בשבת. יש מיעוט פוסקים, ובראשם הרב אריאל היום, הסבור שתקנת רבן יוחנן בן זכאי מתירה תקיעה בבית דין, ומחדש זאת בפועל בירושלים. הרב מימון מייצג את עמדת רוב הפוסקים שכנגד. הרב אוהב ציון מביא את תשובת המקובלים לשאלה: אם אין שופר, מה ממתיק את הדין?
למה בכלל אסור לתקוע בשבת?
מן התורה, תקיעת שופר אינה מלאכה האסורה בשבת. הגמרא (ראש השנה כט ע"ב) קובעת: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה". הסיבה: הכל חייבים בשופר, אבל לא כולם בקיאים בתקיעה, וקיים חשש שאדם ייקח את השופר אל "הבקי" כדי ללמוד ויעביר אותו בטעות ארבע אמות ברשות הרבים, איסור תורה. זו גזירת רבה, ואינה עומדת לבדה: מאותה סיבה נאסרו גם קריאת מגילה, נטילת ארבעת המינים, הטבלת כלים והזאת מי חטאת. חמישה איסורים, גזירה אחת.
משחרב בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. וכאן בדיוק מתחילה כל המחלוקת: מהו "בית דין" הנדרש? בית דין סמוך במלוא מובן המילה, שאין לנו כיום, או די בבית דין קבוע ומוכר, ואולי אפילו בשלושה אנשים?
הכינוס ביבנה: שני הטעמים
הרב ישראל אריאל תיאר את הרגע ההיסטורי שממנו הכול התחיל. אחרי החורבן, ירושלים כבר הייתה סגורה בפני יהודים מטעם הרומאים, אז התכנסו כל החכמים ליבנה. שם הודיע רבן יוחנן בן זכאי לכל הערים מסביב: "אנחנו נתקעה בשבת. מכל הערים יבואו לפה לשמוע את התקיעה".
הכינוס דווקא ביבנה נבע משתי סיבות: שם ישב בית הדין שידע בוודאות שנכנס ראש השנה, ושם יכלו למנוע מאנשים לטלטל שופרות בעצמם, "אף אחד לא יביא שופר... וזה הרוויחו שלא מטלטלים ומקיימים את המצווה כהלכה". קהילות קרובות לירושלים ששמעו את קול התקיעה מהעיר תקעו גם הן; קהילות רחוקות, שלא ידעו בוודאות מה קורה בשבת, נהגו מספק שני ימים.
תקנת סנהדרין נצחית מעצם טבעה, ואפילו נביא אינו יכול לבטלה. כך כותב הרמב"ם בהקדמתו למשנה: "אלו הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור, על דרך הגדר והסייג לתורה. ככתוב: 'ושמרתם את משמרתי!' - 'עשו משמרת למשמרתי'... אין לעבור עליה בשום פנים... ואפילו נביאים לא יוכלו להתירה".
הרי"ף עשה את זה. אז למה כולם הפסיקו?
הקלף הכי חזק בידי המתירים הוא הרי"ף, רבי יצחק אלפסי, מגדולי הראשונים. הרמב"ן מעיד עליו במפורש: "רבנו יצחק אלפאסי בעל ההלכות היה סובר... דלא בעינן מומחין - סמוכין. אלא 'כל שהוא בית דין' - לעירו קאמר... ולפיכך היו תלמידיו תוקעים לפניו כל ימיו בראש השנה שחל להיות בשבת. וכך קיבלנו מפי זקני ספרד אנשי מקומו". כלומר: לא רק שהרי"ף עצמו תקע בבית דינו בשבת, אלא שתלמידיו המשיכו לתקוע לפניו במשך שנים, בעדות מפורשת ולא בשמועה.
וזה מה שהופך את הרי"ף לכזה מקרה מבחן מעניין. הוא לא היה חכם שולי. הרמב"ם כתב עליו לתלמידו רבי שמואל אבן תיבון: "לא ימוש ידך מהרי"ף". רבנו זרחיה הלוי כינה את ספרו "התלמוד הקטן". ובכל זאת, בסוגיה הזו בדיוק, כתבו הרמב"ן והריטב"א בלשון נחרצת שלא נהג העולם כמותו, ואין מקום בעולם שתוקעים בו בשבת מכוח שיטתו. גם הרא"ש מציין שאף תלמידיו הגדולים לא הלכו בדרכו הלכה למעשה, וקבע לעצמו הגדרה מחמירה יותר: "בית דין מופלג וגדול בדורו".
כאן בדיוק עומד הציר האמיתי של כל המחלוקת: מה חזק יותר בהלכה, מעשה מתועד של פוסק גדול, או העובדה שדורות שלמים לא הלכו בעקבותיו? הרב ישראל אריאל טוען: "אי אפשר להביא ראייה ממי שלא עשה. אתה יכול להביא ראייה מאחד שכן עשה". הרב מימון משיב שמאות שנים של הימנעות אינן "שתיקה" מקרית, אלא הופכות בעצמן למסורת פסיקה מחייבת.
מה בדיוק דורש הרמב"ם, וההקלה שבתוך שיטתו
הרמב"ם עצמו דורש לכתחילה בית דין סמוך דווקא (הלכות שופר ב, ט):
"בזמן הזה שחרב המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת".
רש"י וכן הגאונים והראשונים חולקים על הרמב"ם בעניין ה"סמיכה", מינוי תלמיד חכם כמורה הוראה במעמד שלושה חכמים, ואינם רואים בה תנאי הכרחי לעצם ההיתר. אבל גם לדעת הרמב"ם עצמו יש פתח מקל בדיעבד, באותה הלכה ממש:
"בזמן הזה... אם חל יום ראשון להיות בשבת, ולא היה במקום בית דין הראויין לתקוע [בשבת] תוקעין בשני בלבד".
מכאן, לשיטת הרב ישראל אריאל, שאם קיים במקום "בית דין הראויין לתקוע", כדוגמת תלמידי ישיבת הרי"ף, יש לתקוע בשבת גם אם אינו "סמוך בארץ ישראל" במלוא מובן המילה. תמיכה נוספת בקריאה הזאת מביא בעל כסף משנה (הלכות שופר ב, י):
"עכשיו שהכל עושין (את החודש) על פי חשבון, ועושין שני ימים, הרי הדבר אצלנו וודאי".
עשרים ושלושה ראשונים ואחרונים
הרב ישראל אריאל טען שהעמדה המקילה אינה דעת יחיד שולית, אלא נתמכת, כמניין סנהדרין קטנה, בעשרים ושלושה ראשונים ואחרונים. הוא מנה חלק מהם: הרי"ף, רבנו חננאל, רש"י, תוספות, הר"ן, הרמב"ן, הרשב"א, רבנו מנוח, בעל העזר, בעל ספר החינוך, המאירי, רבנו ירוחם, הברטנורא, בעל מלאכת שלמה, הרא"ש, רבנו אפרים ובעל בית יוסף.
חשוב להדגיש כאן נקודה עדינה, שגם עלתה במפורש בעימות באולפן: חלק מהשמות ברשימה הזאת, ובראשם הרמב"ן, הרשב"א והרא"ש, הם בדיוק אותם ראשונים שהרב מימון ציטט בכיוון ההפוך, כמי שכתבו במפורש "לא נהג העולם כך" ו"לא מצינו מי שנהג כמותו".
אין כאן סתירה עובדתית, אלא שתי קריאות שונות של אותו חומר: הרב אריאל קורא ברשימה הסכמה עקרונית לכך שבית דין של שלושה, ללא סמיכה מלאה, יכול מבחינה הלכתית טהורה לתקוע; הרב מימון קורא באותם ראשונים עצמם קביעה שלמרות ההסכמה העקרונית הזאת, בפועל היא מעולם לא יושמה ואף נדחתה הלכה למעשה. זו בדיוק אותה מחלוקת יסוד, "מעשה מול מסורת שלא הלכה בעקבותיו", המשתקפת עכשיו גם ברמת רשימת השמות עצמה.
הלכה למשה מסיני: איך יודעים בוודאות שזה ראש השנה
חלק מהיסוד ההלכתי של הרב אריאל נשען על כך שבזמננו יודעים בוודאות גמורה מתי חל ראש השנה, גם בלי בית דין שמקדש את החודש על פי ראיית עדים. הוא ציטט את הרמב"ם (הלכות קידוש החודש ה, א):
"בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל, אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה, ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה".
ובהמשך (שם, ה, יג):
"זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו, ואומרין, שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני... אין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל. וזה שאנו מחשבין - לגלות הדבר בלבד הוא".
כלומר, לשיטת הרב ישראל אריאל, החשש המקורי, שמא לא ידעו בוודאות שנכנס ראש השנה ומישהו יטעה, כבר אינו קיים כלל בעידן שבו לכל אחד יש לוח שנה מדויק מראש.
השופר שהיה קשור לעמוד
עדות נוספת לכך שהתקיעה בשבת לא הייתה תיאוריה בלבד מגיעה מפיוט עתיק, בשם רבי אלעזר הקליר ורבי נחמן החבר: "מלך הזהיר בוועד, שיהיו תוקעים בבית הוועד, בשבת וראש השנה. מלך חיזקם בלימוד, שיהא שופר קשור לעמוד, בשבת וראש השנה. מלך בירר בעדה, שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה, בשבת וראש השנה".
באולפן העלה הרב אוהב ציון פרשנות, שיוחסה לחוקר דוד הנשקה, שלפיה קשירת השופר בחבל לעמוד מייתרת מיסודה את הצורך בבית דין, שהרי החשש כולו הוא מהעברת השופר, ואם הוא קשור, אין חשש. "אם אני קושר את השופר לעמוד, אני יכול לתקוע בלי בית דין", טען.
הרב ישראל אריאל חשף שהניסיון לא היה תיאורטי גרידא: "בשנה הראשונה, קשרו לעמוד". רבי יוחנן בן זכאי לא תיקן 'קשור לעמוד'. לביסוס הבחנתו הביא "גמרא מפורשת": בסיפור על רבן יוחנן בן זכאי ביבנה, אחרי שבית הדין סיים לתקוע כדין, פרצה תקיעה ספונטנית בכל החצרות, "כל השופרות", עד שלא ניתן היה לשמוע איש את רעהו. "אף על פי שהבית דין תקע, עם חבל או בלי חבל, כולם בחצרות תקעו ותקעו. זה לא דין תורה, זה יותר הידור מצווה". כשעבדו שאל במפורש אם אפשר לקשור שופר לעמוד ולתקוע בלי בית דין כלל, השיב הרב אריאל בחדות: "לא, זה מבטל את זה".
ירושלים, תרמ"ב: הדרמה שכמעט החזירה את השופר
הפולמוס הזה קרע את ירושלים כבר לפני כ-145 שנה. במרכז הדרמה ניצב הרב עקיבא יוסף שלזינגר, בעל "לב העברי", שהחל ב-1881 במאבק עקשני לחידוש התקיעה בשבת. המהלך נשען על שלוש קביעות הלכתיות חדות: גזירת חז"ל מעולם לא נועדה לירושלים; המושג "מקדש" כולל את כל העיר העתיקה; ובירושלים ממילא חסרים 600 אלף תושבים כדי שתיחשב "רשות הרבים" שבה אסור לטלטל.
למרות תמיכה ראשונית של הרב שמואל סלנט, הלחץ הציבורי הכריע, והרב שלזינגר נאלץ להשמיע את קול השופר באותה שנה בחשאי ו"במקום צנוע". אלא שהוא לא ויתר. במשך עשורים פרסם מאמרים בניסיון חסר תקדים לאחד את כל בתי הדין בעיר. הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, אף הבטיח אז: "אם האשכנזים יתקעו – גם אנחנו נתקע".
השיא התרחש בביתו של הרב סלנט. הרב שלזינגר מצא את מנהיג העדה חולה במיטתו, אך הרב הקשיש התעקש להתלבש לכבודו ואף שלף עבורו מקורות התומכים בהיתר. אלא שלמרות ההסכמה העקרונית בחדר, מצבו הבריאותי של הרב סלנט לא אפשר לו להוביל הלכה למעשה מהלך ציבורי כה דרמטי – וההזדמנות ההיסטורית נמוגה.
למה התקנה לא חודשה כבר במאה ה-16, כשהרב יעקב בירב (מהר"י בירב) חזר להסמיך רבנים בצפת? לשאלתו ההיסטורית של הרב מימון, השיב הרב אריאל כי פרויקט הסמיכה ההוא טבע בים של סכסוכים. מהרלב"ח התנגד, מהר"י בירב נאלץ להימלט לדמשק, והיוזמה שותקה בטרם הגיעה לעסוק בשופר. "אנחנו לא יכולים להביא ראייה למה לא. הם רצו לעשות הרבה דברים, הם לא הספיקו. בגלל המחלוקת, העסק הזה שקע", סיכם. עם זאת, הדגיש כי רבי יוסף קארו, בעל 'כסף משנה' וממוסמכי צפָת בעצמו, פסק במפורש שכיום, כשתאריך החג ידוע לכל, כל בית דין קבוע כשר לתקיעה.
הכישלון של תוכנית השופר בירושלים לא נבע רק מפלפולי הלכה, אלא מסכסוך אישי צורב. הרב שלזינגר קיבל מרבי שמואל סלנט ומהאדר"ת רשימת תפוצה מטעם ראש החברא קדישא, כדי להזמין את הציבור דלת אחר דלת. אלא שאותו ראש חברא קדישא נטר לו טינה על פסיקה שנויה במחלוקת מן העבר: שלזינגר התיר לפליטים יהודים מרוסיה, שברחו מגיוס לצבא הצאר, לשאת אישה שנייה. הנימוק: "אתרא דמרן, בית יוסף... והוא לא מקבל את חרם רבנו גרשום, הוא לא חושש". כנקמה על היתר הביגמיה, פתח ראש החברא קדישא במסע סיכול ממוקד נגד מעמד השופר: "הוא דפק מכל הדלתות, אל תבואו, אל תבואו", וכך ריסק את המהלך.
10,000 כרטיסים בחצי נזר: התוכנית שנגנזה
החזון של שלזינגר היה גרנדיוזי וכלל תוכנית הפקה מלאה: אירוע ענק בבית הכנסת 'רבן יוחנן בן זכאי', מגובה בשוטרים וסדרנים (כנהוג בכותל במועדים), ומכירת כרטיסים שרווחיהם יוקדשו ליתומים ולאלמנות. אולם הראשון לציון פסל את הרעיון המסחרי מכל וכל: "אי אפשר לקבלו... יאמרו בשביל ממון", וקבע שיש בכך בעיית 'שבות'.
מה בער לשלזינגר? מכתב תמרורים קורע לב שתיאר את הפרעות ביהודי רוסיה, והפיח בו רוח קרב מחודשת בדיוק כשהיה על סף ייאוש.
ההתנגדות, בהובלת רבי יוסף חיים זוננפלד, הייתה עזה ונבעה מחשש לזלזול בתקנות חז"ל. הגינויים זרמו גם מחוץ לארץ, כמו מכתבו של רבי שמעון סופר מערלוי ב'התעוררות תשובה' (נכד החתם סופר), שפסק שאין לסמוך על ההוראה ועקץ: "אוהב מצוות לא ישבע מצוות".
ואז הגיע רגע השיא, כפי שמתועד בספר 'אורח דוד': הרב שלזינגר הלך לטבול במקווה לפני התקיעה (הרב יוסף חיים אוהב ציון כי מנהג טבילה חוזרת לפני מצוות, כמו נרות חנוכה, נדון גם אצל רבי צדוק הכהן מלובלין). מיד כשיצא, גילה שמתנגדיו פסלו את שופרו בטענת 'מוקצה'. הבן מיהר להביא שופר חלופי. בחוץ, התרחשה סצנה בלתי נשכחת: הרב זוננפלד, ראש המתנגדים, נעמד להאזין לתקיעה מבעד לקיר בית הכנסת, נזהר שלא להיכנס פנימה כדי לא להצטייר כמכשיר את המעשה.
בחזרה לימינו. הרב אריאל הציב באולפן מראה הלכתית נוקבת, וטען כי בעידן שבו קיימים עירובין כמעט בכל עיר, הטיעון נגד הטלטול קורס: "בזמן הזה כשיש תקנת עירוב, חוזרת המצווה למקומה", זעק. "ביטול מצוות תקיעת שופר בימינו, כשהציבור מטלטל ברחובות מחזורים וטליתות וצרכי קידוש לבית הכנסת, ורק שופר שהוא עיקר מצוות היום נמנעים מלטלטל – אין זה אלא ביזוי מצווה ובזיון התורה".
לדבריו, על המבטלים חל הפסוק "כי דבר ה' בזה ואת מצוותו הפר", ואילו על מקיימי התקיעה חל המאמר ממסכת סוטה (ח, ז): "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, ואמר כל העם אמן".
שלוש מצוות במעשה אחד
הרב ישראל אריאל פתח בהצהרה חדה: "אנחנו למעשה מחדשים הלכה של קרוב לאלפיים שנה, מרבי יוחנן בן זכאי... יש מצווה מן התורה לתקוע בשבת בראש השנה".
הרב אריאל הוסיף שהתוקע בשבת מקיים, לשיטתו, לא רק מצוות שופר, אלא שלוש מצוות בבת אחת. הוא נשען על לשון הרמב"ם (הלכות ממרים א, א):
"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה... ככתוב: 'על פי התורה אשר יורוך' - זו מצות עשה... כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'... והן הגזרות והתקנות והמנהגות... מצות עשה לשמוע להן".
כלומר: תקנת רבן יוחנן בן זכאי עצמה, לא רק השופר, היא הוראת בית דין שיש מצווה לשמוע לה. "כך ששלוש מצוות אתה מקיים" - המצווה עצמה, מצוות "לא תסור", ומצוות "ועשית ככל אשר יורוך".
בשולי הדיון על מקום המקדש עלתה גם שאלה נפרדת: האם אפשר לתקוע במקום המקדש עצמו גם בלי בית דין, מכוח הכלל התלמודי "אין שבות במקדש"? הרב ישראל אריאל טען שלפי הרמב"ם, כל ירושלים העתיקה, בין החומות, נחשבת "מקדש" לעניין זה, בעוד רוב הראשונים מצמצמים את ההגדרה להר הבית בלבד. הוא הצביע על ההבדל בין תקיעה רגילה לתקיעה במקדש עצמו: "בחצוצרות וכל שופר הריעו לפני המלך ה'... כשאתה תוקע בשופר בהר הבית היום, אתה צריך לתקוע גם בחצוצרות". לדבריו, לפני כמה שנים, כשחל ראש השנה בשבת, אכן תקעו בהר הבית גם בשופר וגם בחצוצרות יחד.
הרב ישראל אריאל הציג קלף מקל נוסף: לדבריו, ראשונים כמו רש"י ורבנו חננאל סוברים שדי אפילו בבית דין "ארעי" ("דעראי", בלשון הגמרא) כדי להתיר את התקיעה, ואין חובה לבית דין קבוע. הרב מימון דחה את הטענה והשיב כי גם דעה זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא נבלעת בתוך המחלוקת הרחבה על מהות ה"קביעות" הנדרשת.
כדי להוכיח שהתקיעה הייתה פרקטיקה חיה ולא רק תיאוריה, פרס הרב ישראל אריאל רצף היסטורי של ישיבת ארץ ישראל. הישיבה נדדה מירושלים לרמלה, לטבריה ולדמשק – והמשיכה לתקוע שם גם בימי הרמב"ם. הוא גיבה זאת בעדות רבי בנימין מטודלה על קהילה גדולה ו"ראש הישיבה של ארץ ישראל" בדמשק, ובעדויות של רבנו מנוח ואיגרת מהגניזה הקהירית: כשהדרישה מראש הגולה הבבלי לחדול מהתקיעה הגיעה, ההנהגה המקומית סירבה, ו"ראשי הישיבה עמדו על קיום המצווה כמנהג ארץ ישראל".
הצלבנים, עולי צרפת, והפחד מרפורמה
מה קטע את המסורת הזו? לדברי הרב אריאל, זו לא הייתה הכרעה הלכתית אלא טרגדיה היסטורית. הצלבנים טבחו ביהודים ושרפו בתי כנסת. את החלל הריק מילאו מהגרים מצרפת, שהביאו איתם את המנהג הזר של יומיים ללא תקיעה.
"'מנה"ג' זה אותיות 'גהנם', שאם שוטים נהגו חכמים לא נהגו", עקץ הרב אריאל בציטוט מפורסם של רבנו תם. וכשעימת אותו הרב מימון בשאלה המתבקשת – מדוע לא לוותר לגמרי על הדרישה לבית דין בעידן שבו יש עירוב גורף המונע טלטול? הרב אריאל השיב בכנות שמדובר בחשש ציבורי: "אנחנו לא רוצים לשנות את התקנה, שלא תהיה רפורמה, יגידו בכלל התקלקלת".
כדי להמחיש ש"שתיקת הגדולים" אינה מהווה בהכרח איסור הלכתי, סיפר הרב אריאל על שיחתו עם הרב שלמה זלמן אוירבך. הוא שאל אותו מדוע לא מדליקים בפועל מנורת שבעה קנים במקום המקדש (בניגוד למנורת שמונת הקנים של חנוכה, המותרת לחלוטין). במקום להציג איסור הלכתי, הרב אוירבך פשוט הפנה אותו לשאול את הרבנות הראשית. המסקנה? פעמים רבות, אי-עשייה אינה נובעת מאיסור הלכתי מוצק.
הרב מימון לא חלק על קיום המקורות, אלא על עצם היומרה להסיק מהם מסקנה מעשית. "היו גאוני עולם בירושלים... אף אחד לא חשב על זה", הדגיש. מבחינתו, שרשרת ההימנעות ההיסטורית היא הראיה ההלכתית הניצחת, לצד פסיקת השולחן ערוך, מסורת ירושלים ושיטת הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי. שאלתו המרכזית חתכה את האוויר: "מי נותן לנו את ההכרעה להכריע בין הראשונים?".
מה דינו של מי שבכל זאת תקע בשבת? הרב מימון חשף את שיטת רבי עקיבא איגר ובעל ה'אבני נזר', לפיה התוקע מקיים בדיעבד את מצוות התורה, גם אם במקביל עבר על גזירת דרבנן (שבות). מולם ניצבת העמדה החולקת, ובראשה ה'חלקת יואב', הסוברת שאיסור החכמים שולל ומפקיע את קיום המצווה כליל. הרב אריאל לא נשאר חייב וסיכם במשפט נוקב: "אי אפשר להפקיע את מצוות התורה".
"מה מגן עלינו"? אם אין השופר?
מה מגן עלינו? התשובה הקבלית הרב יוסף חיים אוהב ציון הציג זווית שלישית, הרחק משאלות של מותר ואסור: מהות התיקון הרוחני. אם השופר אמור למתק את הדינים, ואין תקיעה בשבת, מי יגן על עם ישראל ביום הדין?
התשובה, לפי שו"ת 'תורה לשמה' (המיוחס ל'בן איש חי', סימן תל"ו), היא מוחלטת: "התיקון הנעשה לידי מצוות אלו... נעשה מאליו מכוח קדושת השבת, ואין צריך לעשות אותו על ידינו".
במסורת המקובלים, ההיעדר הפיזי מתמלא בכוונות מחשבתיות: הרש"ש (רבי שלום שרעבי) הורה בספרו 'נהר שלום' לכוון בשתיקה בלבד; רבי ששון פרסיאדו, בעל 'פתח עיניים', קבע נוסח תפילה מקוצר; ורבנו יוסף חיים, בספרו 'סוד ישרים', הורה למתפלל "לצייר בדעתו" את סדר התקיעות כאילו הן מתקיימות בפועל, לצד תפילת השלמה המופיעה גם ב'לשון חכמים' (ח"א, סימן י"ב).
לדיון הוכנסה זווית תיאולוגית נוקבת מבית מדרשו של רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה'משך חכמה' (ויקרא כ"ג). לשיטתו, הוויתור הכואב על השופר למען הציות לחז"ל הוא כשלעצמו מסירות נפש המגנה על העם: "הרי זה גופא מה שאין אנו תוקעים... זה גופא עקידה רוחנית מופלגת". באולפן תורגמו הדברים למסר מצמרר: "אנחנו יודעים שאנחנו נכנסים לסכנה, אין לך עקדה גדולה מזו".
כדי להמחיש את מעמד השבת, הביא הרב אוהב ציון את משל השר הגנב של בעל ה'ערוך לנר' (רבי יעקב עטלינגר, בספרו 'מנחת עני'): שר שסרח ניצל מעונש רק בזכות תחינותיה של רעייתו הראשונה והאהובה, בעוד רעייתו השנייה, שהייתה מוכה ומיוסרת, נכשלה בבקשת החנינה. הנמשל ברור: השבת היא "בת הזוג" של עם ישראל. כאשר ראש השנה חל בה, היא זו שמסנגרת עלינו – ולשם כך יש להחמיר בשמירתה. את המסר העתיק הזה קישר הרב ישירות לפצע המדמם של השביעי באוקטובר, יום שבו נרמסה ונפגעה קדושת השבת.
הצידוק הרוחני האחרון הובא בשם רבי דוד מודינה מאיטליה, שקבע כי "בשמים ממעל תוקעים בשופר... שם אין שבות" – הקב"ה כביכול מקיים את המצווה בעצמו. אלא שעל התיאור המיסטי הזה קטע אותו הרב אריאל בסקפטיות עקרונית נחרצת: "יש אנשים שיודעים מה קורה בשמיים? מצוות – זה בשביל לעשות!".
יוסי עבדו שאל גם את המקובל הרב שקד בוהדנה: "התשובה ההלכתית והמקובלת, על פי האר"י והרש"ש, קובעת נחרצות כי אין לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת".
מנהג חכמי ישיבת "בית אל" הוא לכוון את כל כוונות התקיעות מיושב, אחרי קריאת התורה, בלי תקיעה בפועל, לפי עדות נכד הרש"ש רבי רפאל שרעבי ב"דברי שלום", ולפי הרש"ש עצמו ב"נהר שלום" (דף ל"ח ע"א). ההשלמה הרוחנית המלאה מתרחשת ביום השני, כשמשלימים גם את הפנימיות שלא נעשתה וגם את החיצוניות של היום השני עצמו (מסוכם ב"הבן בחכמה" לרב יעקב הלל, ח"א סימן ל"א).
הלולב: אותה גזירה, מחלוקת אחרת
תוספות (ראש השנה כט ע"ב) מבחינים בין השופר, ש"משדד את הדין", לבין הלולב, שאינו נחוץ לכך. הרב אריאל הביא נקודה נוספת מהתלמוד הירושלמי: ההיתר לטלטל לולב בשבת משמש "בנין אב" ללימוד היתרים דומים, כמו הבאת סכין למילה בשבת או מצה מהשכן.
הרב ישראל אריאל נוטל לולב בעצמו כשהוא חל בשבת. אמנם הרב אוהב ציון העיר שהרב דב ליאור, הרב עובדיה יוסף והרב חיים קניבסקי התנגדו ("חס ושלום, לא ייקחו לולב בשבת עד שיבוא המשיח"). הרב נחום אליעזר רבינוביץ' התיר ללא הסתייגות.
פולמוס הר הבית: מה באמת אמר הרב קוק?
הוויכוח באולפן גלש לסוגיה נפיצה לא פחות: האם מותר לעלות להר הבית? הרב אוהב ציון פתח וציין כי הרב יצחק יוסף בשיעורו השבועי פרשת כי תבא נשען על תשובה של הרב קוק שאוסרת את העלייה. הוא הקדים דברי שבח נלהבים לרב קוק, "רבם של כל בני הגולה... שהיה גאון וקדוש" (על בסיס תיאור מספר שהזכיר בשם רבי אברהם מונצג). לצד הרב קוק, הזכיר הרב אוהב ציון שגם הרב משה פיינשטיין ופוסקים מחמירים נוספים אסרו את הכניסה, והוסיף כי האור לציון פסק שכל חייל הנכנס להר הבית לצורך כמובן, חייב לטבול קודם לכן במקווה.
אלא שהרב אריאל סירב לקבל את ייחוס האיסור לרב קוק והקשה: "איפה הרב קוק כתב את זה?". לדבריו, בספר 'אוצרות הראי"ה', הרב קוק דווקא התווה חזון מעשי: הצעד הראשון בחופש לאומי יהיה הקמת סנהדרין בהר הבית עצמו, ומיד כשתקום – שוטרים ונתבעים יטבלו במקווה ויעלו להישפט שם. המסקנה של הרב אריאל הייתה נחרצת: "הוא לא אסר, לא אסר".
כדי להוכיח שיחסם של גדולי ירושלים לעלייה להר היה מורכב, שלף הרב אריאל את סיפורו של השר משה מונטיפיורי, שנכנס לכיפת הסלע (תוך אזכור 'קונטרס אבן הטועים'). למרות העלייה השנויה במחלוקת, רבי שמואל סלנט קיבל את מונטיפיורי בחיבוק ובכבוד.
בנוסף, הטיל הרב ישראל אריאל פצצה כשסיפר כי מועצת הרבנות הראשית, בכהונת הרב לאו והרב בקשי-דורון, קיבלה החלטה בעד הקמת בית כנסת בהר הבית. מכאן הסיק הרב אריאל שהרבנות בפועל מתירה שם תפילה.
יוסי עבדו, הצביע על כך שבעוד שהרב מרדכי אליהו הציע בעבר מתווה עקרוני להקמת בית כנסת בהר הבית (רעיון שנידון גם בהחלטת מועצת הרבנות הראשית בימי הרב בקשי-דורון), בפועל פוסקים אלו אסרו באופן גורף על עלייה אישית של מתפללים להר במציאות הנוכחית. הרב מימון הגן על ההפרדה הזו והסביר שאין כאן סתירה: ברמה המעשית, ענקים כרב עובדיה יוסף והסטייפלר החזיקו בעמדות ברורות האוסרות כליל את העלייה, אם כי הודה שעליו לבדוק שוב את המקורות המדויקים בעניין.
את הדיון על הר הבית חתם הרב ישראל אריאל בעדות אישית מצמררת, שהכניסה ממד היסטורי חי לאולפן: "זכיתי בחסדי השם להיות מהצנחנים ששחררו את הר הבית, ואני שמרתי על מקום קודש הקודשים בטומאה". איך הדבר מותר הלכתית? הרב אריאל נשען על עיקרון שייחס לרבי שמעון בר יוחאי: "כשאתה עושה מצווה של כיבוש, אתה עושה את זה בטומאה... בזמן הבנייה, בזמן הכיבוש, אתה עושה את זה בטומאה". ההבחנה ברורה: כשהמקדש פועל, הכניסה בטומאה גוררת עונש חמור ("ברגע שיגמרו, מי שנכנס, חייו כרת") – אך בשלבי המעבר, הכיבוש והבנייה, העבודה החיונית דוחה את הטומאה.
לקראת סיום, החזיר עבדו את הדיון לשופר, ושאל ישירות על עמדת ענקי הדור האחרון: הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף והרב צבי פסח פרנק. הרב מימון סיפק שורת מחץ שמרנית: "כל הפוסקים בדורות האחרונים נוקטים שלא תוקעים בשופר בשבת". הרב אריאל, הנאמן לשיטתו לאורך כל המשדר, לא הכחיש את העובדה ההיסטורית – אך סירב להתרגש ממשמעותה: היעדר נוהג, חזר והדגיש, איננו מהווה ראיה הלכתית שאוסרת את המצווה.
אז מה יקרה השבת בפועל?
ברוב המוחלט של בתי הכנסת בארץ ובעולם, השופר יישאר בנרתיקו ביום הראשון של החג, והתקיעה המיוחלת תישמע רק ביום השני של ראש השנה.
מנגד, הרב אריאל שרטט את הלו"ז למניין החריג שהוא מוביל בעיר העתיקה: התפילה בבית הכנסת של מכון המקדש תחל בשבע וחצי בבוקר, והתקיעה עצמה תהדהד סביב עשר וחצי. כדי להמחיש את ההיענות למעמד, סיפר כי בפעם הקודמת שראש השנה חל בשבת (תשפ"ד), הגיעו למניין כ-150 איש.
עבור מי שלא יפקוד את ירושלים, מציעים הרב אוהב ציון והרב בוהדנה את הפתרון הקבלי: להחמיר במיוחד בשמירת השבת עצמה ("בת הזוג שמסנגרת על ישראל"), ובשעת קריאת פסוקי השופר בתפילת מוסף – לכוון בשתיקה את סדר התקיעות במקום לתקוע בפועל.
"כל שנה שאין תוקעין בה בתחילתה..." - האם ראש השנה שחל בשבת גוזר עלינו בהכרח שנה קשה? ממש לא. הר"ן מביא בשם בעל הלכות גדולות צפירת הרגעה דרמטית: המאמר המאיים כלל אינו עוסק בראש השנה שחל בשבת באופן טבעי על פי הלוח, אלא מתייחס אך ורק למקרה חריג שבו הציבור לא תקע מחמת אונס.
הפולמוס, מסתבר, רחוק מסיום. בשבת הקרובה, ברובם המוחלט של בתי הכנסת בעולם יהיה שקט. אלא שבאחת מסמטאות העיר העתיקה בירושלים, מישהו ירים שופר בכל זאת וישבור את הדממה. עד אז, ההכרעה המעשית נותרת, כמובן, לפתחו של כל רב וקהילה.
קרדיטים >>>
- תחקיר והגשה: יוסי עבדו
- צילום: נריה סעדיה
- עיצוב אולפן: ידידה כהן
- עריכה: דוד והבה
- בימוי: אבי לודמיר
0 תגובות