אין ספק שמזלו של יצחק שמיר שיחק כאשר המלאך בעל העיניים החליט לאסוף אותו אל חיקו דווקא בעיצומו של משבר קואליציוני. בכל עיתוי אחר, למעט מלחמה או רעידת אדמה, ההספדים המרגשים על איש הברזל, החזון והמעש היו מפנים את מקומם לטובת הסיפורים האמיתיים שמאחורי הקלעים על הדמות הבלתי נסבלת הזאת. כעת, כשהנושא המרכזי הוא גיוס בני הישיבות ועתידה של הממשלה, הוא נשכח מלב עוד לפני שיבשו רגבי העפר שעל קברו.
ליד הקבר עמדו והספידו אותו שני אישים שכל אחד יכול למלא שני כרכים מזיכרונות בלתי נעימים במחיצתו. הנשיא שמעון פרס, שתיעב אותו כמעט כמו את יצחק רבין, וראש הממשלה בנימין נתניהו. האחרון כונה על ידי שמיר 'מלאך החבלה של הליכוד' וספג ממנו קיתונות של בוז קר עד שהזקנה קפצה עליו וסגרה את פיו לחלוטין. עד אז לא החמיץ הזדמנות להלקות את יורשו בכל הזדמנות אפשרית. הנימוק: בגידה בעקרונות הליכוד והרפתקנות מדינית המסכנת את ישראל. כך מילה במילה.
חילוקי דעות פוליטיים לא אמורים להפריע לשאת נאומי הספד מרגשים. להפך, לעתים הם אף הופכים את מלאכת ההכנה למענגת יותר. פרס ונתניהו לא היו רק ברי פלוגתא של שמיר - הם תיעבו אותו על התנהלות נטולת רגשות אנוש ומרושעת אפילו בקנה מידה פוליטי ישראלי. הם לא הבינו איך התגלגל אדם כזה לתפקיד של ראש ממשלה, שמעצם מהותו מחייב להכיר את הרצונות והרגישויות של הסובבים אותו. אחד מהשניים אף טען פעם שהמעבר של שמיר לחיים הפוליטיים גרם למדינת ישראל לאבד את המחסל הטוב ביותר בתולדות השירותים החשאיים ולקבל את ראש הממשלה הגרוע ביותר.
לשרים החרדיים שהשתתפו בטקס ההלוויה בהר הרצל לא היו זיכרונות של ממש מהמנוח הדגול. אף אחד מהם לא עבד תחתיו או לצדו. אי לכך, הם לא נזקקו למאמץ להעמיד פנים עצובות. ראשם ורובם היה במשבר הקואליציוני שהחל לתפוס תאוצה שעתיים לפני יציאת הארון מבניין הכנסת לדרכו האחרונה. הוותיק שבחבורה, השר אלי ישי, אולי זוכר את הסיפורים ששמע במסדרונות ש"ס בימים שכיהן כמנכ"ל התנועה בתקופת ממשלת שמיר; סיפורים שהמוטיב המרכזי בהם הוא הפרת התחייבויות קואליציוניות וחוסר יחס לקודשי ישראל. היו גם סיפורים שעסקו בפתיחת החקירה נגד קודמו בתפקיד, אריה דרעי, אך אותם הוא בוודאי כבר הספיק לשכוח.
אבל יש רבים אחרים שזוכרים. הם זוכרים את מכתבו החריף של סגן יו"ר הכנסת דאז, פינחס שיינמן ממפד"ל, לשר החוץ יצחק שמיר שסעד את לבו במסעדת טריפה בפריז לעיני כל הסגל הדיפלומטי (גם נתניהו לא ממש שומר על כשרות בנסיעותיו לחו"ל, אך לפחות מקפיד שכל הארוחות הרשמיות והתקשורתיות תהיינה כשרות. מה הוא עושה כשהמצלמות כבות והוא יוצא לסיורים פרטיים שקטים? את זה נשאיר להספדים שלאחר מאה ועשרים). אישיות חרדית שביקשה ששמה לא יוזכר ידעה לספר שבעקבות האירוע, שזכה לתהודה גדולה, הוא פנה לשמיר וביקש הסברים. התשובה הכתה אותו בהלם. ציטוט: מה אתם רוצים ממני? עוד כשהייתי בביאליסטוק השתתפתי בסעודות יום כיפור של הקלוב המקומי. רח"ל.
האם יש קשר בין הנתק המוחלט מכל ערכי היהדות לבוגדנות הפוליטית שכוונה בעיקר נגד החרדים? על השאלה הזו יכולים לענות רק אלה שחוקרים אותו כעת למעלה. מאחר שהם לא נוהגים להדליף לתקשורת, ניתן להצביע רק על ההקשר הנסיבתי: שמיר היה ראש הממשלה היחיד מאז המהפך ב-77 שלא הצליח ליצור כימיה עם מנהיגי הציבור החרדי. כאשר נאלץ לבקר בבתיהם של גדולי ישראל (במיוחד בתקופות של משברים קואליציוניים) הוא ישב כמי שכפאו שד. כל ראשי הממשלות שבאו אחריו, כולל אריאל שרון, ידעו להציג חזות של הוקרה לתורת ישראל ורבניה. אפילו יצחק רבין, בוגר 'כדורי' (לא זה שאתם חושבים), שהיה באמת עם הארץ דאורייתא, הצליח להתחבב על מרן הגר"ע יוסף. יצחק שמיר אפילו לא ניסה.
במיתולוגיה החרדית הוא ייזכר כמי שטבע את המטבע "קחו את החתימה שלי ותלו על הקיר". אבל לא האמירה עיקר, אלא מה שעמד מאחוריה: שמיר לא היה ראש הממשלה הראשון - וגם לא האחרון - שלא עמד בכל ההתחייבויות לשותפים החרדיים. הרקע לדברים היה בגידה שהיא הרבה מעבר. שמיר גמל לחרדים רעה תחת טובה כפי שלא עשה זאת אף אחד מהבאים אחריו.
הביטוי החריף נאמר במגעים להקמת הממשלה בשנת 88. לשמיר ולחרדים היה גוש של 65 מנדטים שאפשר להם להקים ממשלה יציבה ולהמתין להצטרפות של סיעות אחרות בשלב מאוחר יותר. שמיר הבטיח לעצמו את תמיכת החרדים בהסכם קואליציוני מהיר שערך איתם, ואז פנה לשמעון פרס כדי להקים ממשלת אחדות לאומית. בהסכם המחודש שנכתב לאחר שפרס הסכים, נושלו החרדים ממרבית התפקידים שהובטחו להם. כאשר באו פגועים לשאול מה ערכה של החתימה שלו, ענה כפי שענה.
תרגילים הם חלק בלתי נפרד מהמערכת הפוליטית. מה שהפך את התרגיל לבגידה נרשם ארבע שנים קודם לכן. בשנת 84 זכה פרס ברוב שאפשר לו להקים ממשלה צרה עם החרדים. בפועל, זה לא מה שקרה מאחר שאלו התנו את הסכמתם בצירופו של הליכוד לממשלה. ללא ההתניה הזו, שמיר היה נמחק מהמפה הפוליטית לחלוטין ומודח בישיבה הראשונה של מרכז הליכוד. את התמורה להצלת החיים הפוליטית הזאת הוא שילם בדרכו האופיינית.
שמיר-דרעי: הסיפור שטרם סופר
עלילות התרגיל המריח תש"נ נפרסו בהרחבה רבה במהלך כ"ב השנים שחלפו. היקף החומר שנצבר מאז יכול לפרנס ספר עב כרס שיגולל את הפרשה המרתקת ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. אם דומה היה שהכול כבר תואר ופורסם, מתברר שעדיין נותרו פינות חשוכות שרק חיכו למועד המתאים. אחת מהן פורסמה על ידי כותב השורות במוסף 'מה היה קורה אילו' בגיליון הפסח האחרון (למי שלא קרא: תיאור הבוקר בחול המועד שבו כינס פרס את הכנסת להצגת ממשלתו החדשה בעקבות הבטחה מגורם בכיר בש"ס על הימנעות של שני ח"כים, ומה שגרם להפרת ההבטחה). הפינה הנוספת, שמוארת בשורות הבאות, עוסקת באירוע מכונן שנרשם כחודשיים לאחר כישלון התרגיל והשלכותיו מורגשות עד עצם היום הזה.
המיקום: לשכת ראש הממשלה בירושלים. המועד: צהרי יום שישי, ט"ו בסיוון (השמיני ליוני למניינם). הנוכחים: ראשי המפלגות שחברו לשמיר להקמת הממשלה הצרה. מהצד הדתי נכחו ראשי מפד"ל, ש"ס ודגל התורה (אגודת ישראל, מוכת הלם כישלון התרגיל, הצטרפה במועד מאוחר יותר). מצד הליכוד, שמיר ומספר שרים בכירים. טקס החתימה היה קצר וענייני, כמו שמיר עצמו, ואחריה התפזרו הכול לבתיהם - מי להכנת צרכי שבת קודש ומי להכנת נאומו לישיבת הכנסת שנועדה ליום שני שלאחר מכן, להצגת הממשלה וקבלת אמון הבית.
במקום נותרו שני אישים: השר זבולון המר ז"ל ואחד ממקורביו החרדים שביקש להישאר בעילום שם בשלב זה. מדוע הם התעכבו, אין המקורב זוכר. הגיל עושה את שלו, וגם שטף המים הרבים שזרם. את מה שראה לאחר מכן הוא לא ישכח עד יומו הפוליטי האחרון.
השבוע חזר גפני ודיבר במונחים של ראשי אגודת ישראל בשעה שהופתעו מהפרת ההסכם עם שמיר. יש לנו הסכם קואליציוני, קונן גפני, ואין צידוק להפר אותו. רק מפני שנתניהו פחות מחוספס, הוא לא השיב מה אפשר לעשות עם הסכמים
שמיר, הוא מתאר, היה ספון בחדרו והדלת משום מה לא הייתה סגורה עד הסוף. מבעד לרווח שנותר נשמע דפדוף של עיתונים. לשמיר, וזאת ידעו הכול, היה סדר יום קבוע ויציב כפלדה. חלק ממנו היה עיון בעיתוני סוף השבוע דווקא בשישי בצהרים. כל אחד וההרגלים שלו.
לפתע הגיעו למקום מפכ"ל המשטרה דאז, יעקב טרנר, ולצדו פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש. השניים ביקשו להיכנס לחדרו של שמיר לשיחה שהגדירו כבלתי ניתנת לדיחוי. כל ראש ממשלה אחר היה עובר לדום ומקבל את שני האישים המפחידים האלה, אבל שמיר, שלא חשש מחבל הגרדום הבריטי, לא התרגש גם מהם.
מצטערת מאוד, השיבה להם המזכירה לאחר שנכנסה לשאול את הקודש פנימה. ראש הממשלה לא יכול לקבל אתכם כעת. חוץ מביטחון המדינה, אין דבר שלא יכול לחכות עד יום ראשון.
שמיר עקשן? השניים לא פחות. אחד מהם נכנס לחדר סמוך והזעיק שר מיועד לממשלה החדשה שתוצג בעוד יומיים. בן שיחנו נזהר מלנקוב בשמו. בירור מאוחר יותר שערכנו העלה שמי שהוזעק למקום, ואף הגיע, היה רוני מילוא, שכבר אז היה ידוע שיכהן כשר המשטרה.
מילוא נכנס לחדרו של שמיר ושוחח איתו מספר דקות. הוא כנראה ידע על איזה מיתר יש לפרוט בכינור הנפש היבשה של שמיר. בייניש וטרנר שחיכו בחוץ הוזמנו להיכנס פנימה.
מבעד לדלת הסתננו קטעי משפטים החוצה. המר ומקורבו הבינו שמדובר בבקשה לחקור את יו"ר ש"ס, אריה דרעי. הם גם שמעו את ה"נו, טוף" המפורסם של שמיר, שנענה לבקשה. הם רק לא ידעו מה הייתה פשר הבהילות של הצמד לבוא בעיצומו של יום שישי. נותר להם רק לשער שהשניים רצו להביא לידיעתו של שמיר שהוא עומד להכניס לממשלתו החדשה אישיות הנמצאת תחת חקירה. שלא יגיד להם אחר כך 'לא ידעתי'.
עד כאן הציטוט וההשערות של אלה שנותרו מחוץ לחדר. גורמים אחרים שעקבו אחרי מה שהתנהל לאחר מכן ידעו להשלים את התמונה במדויק. התברר שהם באו לבקש משמיר אישור לפרוץ ללשכתו של שר הפנים עוד במהלך השבת. הם סיפרו שהגיע לאוזנם מידע ולפיו בלשכתו של השר עמלים העובדים והעוזרים על גריסת מסמכים כדי לשבש את החקירה הסמויה שהחלה כחודשיים קודם לכן.
לנוכח המידע המפתיע, הרגיש כנראה שמיר שהוא לא יכול לסרב לבקשה. סיבה אפשרית נוספת: באותו יום שישי פורסמה ב'ידיעות אחרונות' הכתבה השנייה בסדרה של מוטי גילת על התנהלותו הכלכלית של דרעי. שמיר קלט לכאורה שנקרתה לפניו הזדמנות להכות ביוזם התרגיל המריח שמעולם לא מצא חן בעיניו. גם החזרה בתשובה שלו והכשלת התרגיל לא גרמו לשינוי היחס השלילי כלפיו. אצל שמיר, איש המוסד לשעבר, הים תמיד נשאר אותו ים, הערבים אותם ערבים והחרדים אותם חרדים.
טרנר ובייניש יצאו מרוצים, ולא ידעו שמישהו בלשכה דיווח לגורם אחר על ההחלטה שהתקבלה. היה זה חבר הכנסת אהוד אולמרט, שכבר אז שם עין, לטובה, על המנהיג הצעיר של ש"ס. אולמרט הגיע במהירות ללשכה ושכנע את שמיר שעובדים עליו בעיניים. דרעי ואנשיו, טען אולמרט, הם חרדים. אין מצב שיגרסו מסמכים בשבת.
"ומה יהיה בערב שבת ובמוצאי שבת?", הקשה שמיר לשאול. "אולי אז הם ייכנסו?".
אולמרט חשב רגע ויזם פיתרון מהיר: במקום לפרוץ למשרד, אפשר להציב אנשי ביטחון ולמנוע את כניסת אנשי לשכת השר עד יום ראשון בבוקר - אז תתבצע הכניסה המסודרת של חוקרי המשטרה.
וכך היה: ביום ראשון הגיע דרעי למשרדו ומצא את הסגל של יאח"ה נובר שם עמוקות. החקירה, שהייתה סמויה, עברה לשלב הגלוי ומבחינתו של דרעי, הסיפור יצא מכלל שליטה. עד היום הוא טוען שאלמלי חזר בו מהתרגיל ואלמלי חזר לחיק הליכוד, הפרשה לא הייתה תופסת תאוצה כפי שתפסה. מי נביא ויידע זאת.
מסורת של הפרת הסכמים
הנציג החרדי היחיד שיכול להעיד על שמיר המנוח ולהשוות ביצועים מול ראש הממשלה הנוכחי הוא ח"כ משה גפני. אז ח"כ טרי בראשית הדרך, היום שועל פרלמנטרי ותיק שראה כל מה שאפשר לראות וללמוד בעשרים וכמה שנות פעילות ושוטטות במסדרונות הפוליטיים האפלים.
השבוע חזר גפני ודיבר במונחים של ראשי אגודת ישראל בשעה שהופתעו מהפרת ההסכם על ידי שמיר. יש לנו הסכם קואליציוני עם נתניהו, קונן גפני, ואין לו שום צידוק להפר אותו. גפני ציטט את הסעיף בהסכם הקובע מפורשות שיישמר מעמדם של בני הישיבות ולא יחול בו כל שינוי ללא הסכמת כל מרכיבי הקואליציה.
רק מפני שנתניהו פחות מחוספס וגס רוח מהמנוח הוא לא השיב לו מה אפשר לעשות עם הסכמים קואליציוניים לא מקוימים. נתניהו לא אומר מפורשות שהוא לא מקיים הסכמים - הוא פשוט לא מקיים אותם, ועוטף הכול באמירות דו משמעיות שכל אחד יכול לקחת מהן מה שהוא רוצה. הוא בעד שוויון בנטל, אך בלי לקרוע את העם. הוא בעד שכולם ישרתו, אך בלי סנקציות וגיוס בכפייה.
הלהטוטנות המילולית הזאת עובדת עד שמגיע רגע של אמת והכרעה. אין דבר שנוא יותר על נתניהו מהכרעות קשות. יש בכך יתרון וחיסרון. היתרון: בדרך כלל, בעיות נוטות להיפתר בעבודה קשה של גישור ופשרה. כך, לדוגמה, זה עבד בפרשת גבעת האולפנה. שרון ואולמרט היו שולחים את הטרקטורים להרוס את הבתים, ושיילכו כולם לעזאזל. נתניהו, שבורח מפיתרונות כוחניים, עשה את הבלתי ייאמן כשהצליח לרצות גם את בג"צ, גם את המתנחלים וגם את האמריקנים. לנסר בתים ולהעביר אותם מהמקום משל היו בתים עתיקים לשימור? רעיון כזה יכול להיוולד רק בראשו של מי שבאמת חותר לרצות את כולם.
מבעד לדלת הסתננו קטעי משפטים החוצה. המר ומקורבו הבינו שמדובר בבקשה לחקור את יו"ר ש"ס, אריה דרעי. הם גם שמעו את ה"נו, טוף" המפורסם של שמיר, שנענה לבקשה. הם רק לא ידעו מה הייתה פשר הבהילות של השניים
החיסרון מגיע במצבים שבהם אין מנוס אלא לחתוך. כשצירף את קדימה לממשלה, הוא נענה לדרישה של שאול מופז להעמיד את יוחנן פלסנר בראשות הוועדה. הח"כים החרדיים הזהירו אותו שהצעד דומה להעמדה של זהבה גלאון ממר"צ בראשות הוועדה לבדיקת חוקיות המאחזים בשטחים. אם נתניהו היה שועה להם, המשבר השבוע היה נמנע כמעט בוודאות (ראו בהרחבה בעמודי החדשות). אבל מופז התעקש ונתניהו התקשה להעמיד אותו על המקום. יש לזכור שההחלטה על הצבתו של פלסנר בראשות הוועדה התקבלה שלושה ימים לאחר הקמת ממשלת האחדות ולא במהלך הדיונים המוקדמים. כלומר: אם נתניהו היה מתעקש למופז, לא הייתה לו אופציה לבטל את ההסכם ולחזור שפוי ובוכה לספסלי האופוזיציה.
תסמכו עליי, אמר נתניהו לח"כים החרדיים המודאגים, הוועדה תדון רק במה שנרשה לה לדון. למופז ולפלסנר הוא אמר דברים שונים לחלוטין. איתם הוא דיבר על שוויון בנטל, אך ביקש מהם לא להיות כל כך קיצוניים. השניים הריחו חולשה וצפצפו עליו בגדול.
הם לא הביאו בחשבון את המיומנות הפוליטית של נתניהו, שהפכה בשנה האחרונה לאומנות. ברגע שנתניהו הבין שתמרנו אותו לעמדה של הפסד בכל מקרה (אם יאמץ את מסקנות הוועדה יילך כל הקרדיט למופז, שימנף אותו בבחירות הבאות. אם ידחה את המסקנות, יצטייר כפחדן שמסרב לקבל הכרעה בוועדה ציבורית שמונתה על ידו), קם והפך את השולחן. אין ועדה ואין מסקנות. ההצגה של פלסנר ביום רביעי הייתה מתוכננת מראש, אך הפיזור הפך אותה להצגת יחיד נטולת תוקף.
מופז ופלסנר צודקים בטענה שנתניהו הפר את ההסכם הקואליציוני שנחתם איתם לפני כחודש ומחצה. מצד שני, גם החרדים צודקים - הוא הפר הסכם קואליציוני שנחתם איתם לפני כשלוש שנים. בכל מה שקשור לכיבוד הסכמים, בנימין נתניהו (שהיה סגן שר במשרד ראש הממשלה בממשלת שמיר) הוא תלמיד העולה על רבו.
הצגת כל התגובות