ראשונים עודכנו בעלי הביפרים השונים. סמסים החרידו את המכשירים. תאונה קטלנית באיזור קרית גת. המספרים החלו לרוץ. מספרי ההרוגים. צפצוף החדשות החסיר פעימה מהלב. אוי, כמה כואב. איך המוות אוסף אותנו לחיבוק מאוחד. איך השגרה על שלל צרותיה הופכת להיות חסרת משמעות מול פני אסון כה נורא. קשה לקלוט, קשה לעכל.
יום חמישי, "ליל שישי". הקניות נערמות על שולחן המטבח. עוד מעט יתחילו הבישולים, ניחוחות של שבת. והמוח מצייר את העץ שמצמיח ענפים, דור אחר דור. ופתאום רוח סערה גודעת ענף שלם מהעץ. והוא נופל ברעש מחריד, בלי קול, ועמו העלים, הפרחים והפירות המבורכים. הקולות מהזירה מושמעים שוב ושוב. נהג הרכבת, העדים, המתנדבים ואנשי המקצוע הרבים. כולם מזועזעים עד עומק נשמתם. תמונות הרכב נחשפות והעיניים דומעות מאליהן, משפחה שלימה ישבה שם. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. מתנדבי זק"א מזהים את חברם. בקול שבור הם מנסים לתאר איש יקר, איש חסד. הראשון לכל התנדבות. אבל הקול ממאן לצאת.
אחרי מספרי ההרוגים, מגיעות גם שמועות על שמות. זה עובר מאחד לשני. הלב מסרב להאמין. כל כך הרבה אנשים ראו אותו היום. מחייך, כרגיל. עורך קניות בשמחה לקראת הטיול המשפחתי. ככל שהתמונה מתבהרת, החושך יורד על כולם. העם היהודי מתאחד בזמנים קשים.
נשים עמלות במטבח לקראת שבת, ידיהן לשות בצק אבל אוזניהן ולבן במבזקי החדשות, בוכות, מתפללות. בוחשות בסירים ודמעותיהן גולשות. מחשבות על המשפחה. כמה קשה לעמול ולגדל משפחה שלימה. לזכות ולחתן בת, לראות נכד ראשון. איך אפשר להמשיך במלאכה? הלב פשוט מתכווץ. איך בית שלם נסגר, בית שהוא חיים שלמים של משפחה. החפצים עדיין נושמים, התמונות המחוייכות, החלב במקרר עדיין מלא כדי מחציתו, הכביסה, הבגדים בארונות, חשבונות חשמל, רשימות הספרים לבית ספר... ופתאום ההבנה כי לא ישוב לשם איש לופתת ולא מרפה. איך אפשר?!...
עוד פרטים נחשפים. החתן נפצע. אב צעיר, שציפה לתינוק נוסף. נשמה שעוד לא באה לעולם. גם הוא היה על הענף, ונגדע בטרם בא. מי יבשר לאב הצעיר? מי יאמר לו? איך אפשר לנחם אב? ושוב נהר של דמעות.
הלב מתחנן... מידת הרחמים התעוררי. חודש הרחמים בפתח. אני לדודי ודודי לי. המלך בשדה. כעת הוא נמצא גם בפסי הרכבת, ליד הגשר ההוא. מדברים על הנהג, ושוכחים כי מלאך המוות עשה את שליחותו. עתה שום דבר לא יועיל. כשהלב זועק קולו לא נשמע.
כך עובר לילה שלם. לילה שבו מבינים חשיבותה של אלפית שניה. גם כשהשמש זורחת בבוקר, היא לא מצליחה להמיס את אגלי הדמע, את כתמי הלב. העצב מציף עד חנק. לראות את התמונות. הפנים המאירות, קורנות משמחה מביטות וקולם לא יישמע עוד.
כל נפש היא עולם מלא. עולם הלך ונעלם. יום שישי, יום של לוויות. שבעה ארונות של משפחה אחת. ים של יגון. ירושלים אבלה, ואפילו אינה יכולה לתת קולה. ובלב מתנגן, בלי קול, הניגון הקדוש של רבי אהרון מקארלין זי"ע: "קה אכסוף נעם שבת אוי... השבת נעם הנשמות והשביעי ענג הרוחות, ועדן הנשמות... נפשות ישראל בצל כנפיך יחסיון". נבקש מנשמות המשפחה המאוחדות במרומים, לכו לפני כסא הכבוד, המליצו טוב בעדנו, בקשו רחמים. מה ניתן עוד לומר?! אין מילים. "וידום אהרן". וכדברי רש"י: "שמעתי – יש קול הבא מן הדממה".
הצגת כל התגובות