שלום לכם, אני אלישבע (39) נשואה לשלומי (42). יש לנו שלושה בנים ושתי בנות.
הסיפור שלי הוא על מוישי בן ה-16, הבן השני.
>> למגזין המלא - כנסו כאן <<
מוישי בחור ירא שמיים, משקיע ומצליח בישיבה, הן מבחינה לימודית והן מהבחינה החברתית. הוא בחור שמור, ערכי, וענייני. אנו כהורים היינו מאוד בקשר טוב וקבוע עם כולם, והרגשנו את כל אחד ואחת מהם גם בפרטים הקטנים. היה לי כלל ברזל שליווה אותי: "עם הילדים צריכה להיות מערכת יחסים ידידותית". וכך היה.
בתקופה האחרונה, שמתי לב על מוישי, שהפך להיות שקט מדי. הייתי מרגיעה את עצמי "נו, גיל ההתבגרות". אבל ככל שעבר הזמן הבנתי, שיש כאן משהו לא שגרתי.
למחרת בבוקר, שלומי התעקש: "את חייבת לדבר איתו, נראה שיש לו משהו על הלב. אולי בישיבה קרה לו משהו...". הכנתי קפה לי ולמוישי, ויצאתי איתו למרפסת לזמן איכות. אחרי שדיברתי על מו ומי, שאלתי אותו ממש בשקט:
"תגיד, הכל בסדר תכשיט שלי?"
"הכל מצויין"
"אתה לאחרונה נראה לי חושב יותר מדי, הכל טוב?"
"הכל מצויין אמא, מה יכול להיות יותר טוב מזה?!"
"טוב, יופי, אני שמחה, ואני רוצה רק לומר לך, שאני ממתינה לשמוע כל מה שיש לך לומר, ממש הכל"
"אני יודע"
זהו. מבחינתי, זה מה שהייתי חייבת לעשות כאמא בתור התחלה, ועשיתי.
שבוע אחרי, מוישי ניגש אליי:
"אמא, אם כבר שאלת, אז כן יש לי משהו שרציתי לומר לך. את האמת, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל...",
שתיקה.
"אני שומעת. אתה יכול לספר כל מה שבא לך מוישי, אני יכולה לשמוע הכל"
ראיתי אותו בוחר את המילים, אבל ראיתי כל כך רצון עז לשתף אותי. הרגשתי טוב כל כך, מבחינתי אני אמא, וזה הכל.
הוא המשיך.
"אמא, אני... יש לי איזה.... כאילו אני... יש איזו מישהי שאני פשוט... אני רוצה להיות בקשר איתה...".
ואווו.... לא ציפתי לזה. דווקא מוישי? השמרן הזה? זה שבכלל לא בפרשה הזו? כאילו, ידעתי שיש לכל אחד מאיתנו מחשבות והתמודדויות, אבל דווקא ממוישי לא ציפיתי לשמוע משהו על זה. אבל לא איבדתי את זה, פשוט חייכתי, וכשהיד שלי על הכתף שלו, שאלתי באדישות:
"מי זאת, ספר לי עליה?"
"אה... לא יודע מה השם שלה, אבל נראה לי שזו הבת של התופרת מהמרכז המסחרי... נראה לי... בעצם לא יודע... בקיצור היא כל כך מיוחדת, מלכותית כזאת. עדינת נפש... מאוד מאוד דומה לך ומזכירה לי אותך"
אין יותר אושר מלשמוע, שהבן שלי רוצה אישה כמוני. אז הצפתי את ההתרגשות שלי: "ואווו... איזה כיף לי, אם אתה רוצה אחת כמוני, אז אני יותר מיוחדת ממה שחשבתי"
הוא חייך, נשם עמוק. כאילו אומר, יואווו, כמה טוב שסיפרתי לה את זה. ואז אמרתי:
"היא מיוחדת"
"מה, את מכירה אותה?", הוא שאל והתיישר על הכיסא.
"לא. אבל אם אתה התלהבת ממנה, אז היא צריכה להיות מיוחדת"
"טוב, אמא, אני רוצה לדעת איך אני ממשיך מכאן? כאילו, איך זה עובד? איך אני יוצר איתה קשר?"
השאלה הזו כל כך ריגשה אותי. ואני אסביר למה.
א. מוישי כל כך שמור, אפילו לגשת לנערה הוא לא יודע.
ב. מוישי בא לדבר איתי על כך, כי הוא עושה זאת בגלל משהו רגשי, ולא כתוצאה מקלקול. (אגב, הרבה מן הקלקול בנושא הזה מתחיל ממשהו רגשי)
ג. מוישי בא לדבר איתי על זה, כי הצלחתי להעביר לו מסר מאז שהוא קטן, שאמא כאן בשביל לשמוע אותך, בכל מה נושא. ומה היה קורה חלילה אם היינו בבית משתיקים את כל מי שאמר משהו שהוא שמע מבחוץ, וצועקים עליו מבלי לתת תשובה. ברור לי שמוישי לא היה מעז בכלל לבוא לשתף אותי.
התרגשתי.
אבל יחד עם זאת הבנתי כמה אני חייבת להיות זהירה בתגובה שלי, כי ממש עכשיו אני יכולה להרוס את כל מה שבניתי עם שלומי. אז בהחלטה של רגע, אמרתי:
"קודם כל אני שמחה שבחרת לספר לי מה אתה מרגיש, זה מאוד מרגש אותי". חיבקתי אותו חיבוק חזק של אמא, משהו ארוך ואמיתי, והמשכתי: "חכה קצת מוישי, אתה קטן והיא יותר קטנה. תמתין עם זה, ונציע את זה בהמשך, אל תדאג".
"מה הבעיה שנהיה בקשר כבר מעכשיו?", הוא שאל בתמימות.
"אני כל כך מבינה אותך מוישי, אבל לכל דבר יש זמן, וכשיגיע הזמן זה יקרה. התורה מאוד מעודדת להתחתן וליצור קשר בין גבר ואישה, אבל רק כשאפשר להינשא, ואתה וגם היא, בגיל הזה עדיין לא יכולים להינשא על פי חוק, אז נקפיא את זה קצת"
"אמא, לא הבנת. אני מתכוון סתם לדבר איתה, להיות בקשר כמו שאני בקשר עם חבר מהישיבה?"
"נראה לך שנערה בת 16 עם אישיות מדהימה כמו שאתה מספר, תסכים להיות בקשר עם בחור ככה סתם באמצע החיים? תשמור אותה ככה, איך שהיא, וכשיגיע הזמן היא תהא הכי ראויה לבחור חשוב כמוך"
אלו המילים שהקב"ה הוציא לי מהפה. הם בעצם הסבירו לו, שהוא עדיין ירא שמיים, הוא בחור בריא ונורמלי. לא הייתה כאן תביעה, לא הייתה כאן שפיטה, אלא רק הבנה והכלה. ועוד פרט היה חשוב לי: להסביר לו את עניין הקשר בין בני זוג, מה שיגרום לו לא להרגיש מקולקל, מחוץ למחנה, אחד שנפל... ממש לא.
כמובן שלא ויתרתי. קשרתי את מוישי עם מישהו שעוסק בתחום ההסברה בעניינים הללו, ומהניסיון שלו, הוא קבע:
מוישי חייב לצאת למנוחה, אבל מנוחה ללא תנאים, ללא דרישות להמשך, וללא נקיפות מצפון. אלא ממקום של שחרור וריפוי. הוא אכן יצא לשבוע כזה יחד איתנו. אני ושלומי לא נשכח את הטיול הזה לעולם, כי אין יותר הורות מזה בעולם.
הוא חזר חדש. אנו לא הרגשנו שהוא "עוד מקבל פריבילגיה על הקלקול שלו" ממש לא! אלא הסיפור שהוא סיפר לי היה בסה"כ תסמין של עומס ייתר שהוא היה חייב להוריד מעצמו.
• • •
ככל שאנחנו כהורים ניתן לילדים שלנו לדבר על כל נושא שהם חשים צורך, כך נוכל להוציא אותם ממעגל הקושי של אותו הנושא המדובר. השתקה של נושאים שהם שמעו, תגרום להם שלא להיפתח, ולשמור סודות שאסור לשמור בליבם. וזה הופך להיות מסוכן יותר כשמדובר בפגיעה בילדים, כי כשחלילה יפגעו בהם, הם יחששו לשתף ויהפכו לקרבן אקטיבי.
אם שמתם לב לשינוי המתחולל אצל הבן או הבת שלכם בגיל ההתבגרות, אל תזניחו את זה. תצאו יחד לשוחח, תתפסו פינה בבית להכיל ולסייע, כי לפעמים זה כל כך פתיר, שהיה ניתן לעצור את זה. אל תתנו לכדור השלג הזה לגדול, כי כשהוא גודל הוא יכול לגרום למפולת שלגים.
הצגת כל התגובות