ל"ג בעומר – בדמייך חיי
בלוח השנה היהודי, ימי ספירת העומר ידועים כתקופה המאופיינת במנהגי אבלות מסוימים, זכר לפטירתם המצערת של תלמידי רבי עקיבא. אולם בתוך ימים אלו, ישנו יום אחד שבולט באופן מיוחד כיום של שמחה והילולא – יום ל"ג בעומר, י"ח באייר. יום זה זכה למעמד מיוחד, והוא מהווה הפוגה משמעותית מימי הצער. אך מה מהות שמחתו של יום זה, ועל אילו יסודות היא נשענת?
אחד הטעמים העיקריים והגלויים לשמחה ביום ל"ג בעומר, המובא בספרי ההלכה הראשונים, הוא שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. המאירי מציין בספרו 'בית הבחירה' שזוהי קבלה בידי הגאונים ז"ל שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ומתוך כך נהגו שלא להתענות בו. כך בספר 'המנהיג' בשם רבינו זרחיה הלוי, שמצא בספר ישן שהמגפה נמשכה "מפסח ועד פרוס העצרת", כלומר עד חצי חודש לפני העצרת, שהוא ל"ג בעומר.
ל"ג ימים – דעת המהרי"ל
בשם המהרי"ל מובא, שהמגפה אמנם נמשכה כל ימי הספירה כפשט הגמרא, אלא שבכל הימים של פגרא שיש בספירה ושאין אומרים בהם תחנון באותם הימים לא מתו, נמצא שלא מתו אלא בשלשים ושנים יום בלבד. ולזכר זה אנו עושים את יום השלשים והשלשה בספירה, כיום של שפסקה בו המיתה.
לדברי המהרי"ל - רק מספרו של היום שהוא שלשים ושלשה בספירה, מזכיר הפגת צער: שכל ימי המגפה לא היו אלא שלשים ושנים. אם כן איפוא למה נתנו שמחה ביום זה?
אלא שכך היא ההלכה שעניניה מכוסים סודות מכבשונו של עולם ובאים חכמי הרזים ומגלים טפח ממה שההלכה מכסה.
הילולא דרשב"י – הטעם הנסתר והעיקרי לשמחה
אף על פי ששמחת ל"ג בעומר הייתה קיימת על בסיס הפסקת המגפה, הרי שעניינו העמוק יותר של יום זה, ושמחת ההילולא שבו, עטוף מסתורין, והוא קשור לסוד חכמי הקבלה.
לפי מסורת קבלה מדור לדור, יום הסתלקותו של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי היה בל"ג בעומר. יום זה לא היה יום אבל, אלא יום שבו נתמלא אור גדול של שמחה אין קץ. שמחה זו נבעה מגילוי סודות התורה הטמירים והנשגבים שגילה לתלמידיו באותו יום, סודות שמהווים את ספר הזוהר הקדוש. ונאמר שהעולם לא היה ראוי ליום שבו נתגלו עניינים נשגבים כאלה לבריות.
יום זה היה לו ולתלמידיו כיום ההילולא – כיום שהחתן שמח בחופתו. היה זה יום ארוך באופן מיוחד, שכן השמש לא שקעה עד שרבי שמעון בר יוחאי גילה את כל מה שהותר לו לגלות, ורק אז נתן רשות לשמש לשקוע. ברגע ששקעה השמש, יצאה נשמתו הקדושה, כמתואר ב'אדרא זוטא' בזוהר.
מטעם עמוק זה נהגו ישראל לשמוח ביום זה, אף על פי שבדרך כלל יום פטירת צדיקים הוא יום תענית. כך היה רצונו של רבי שמעון בר יוחאי בעצמו, וכך הנהיגו הקדמונים, שיעשו את יום פטירתו יום שמחה כל השנים. השמחה בהילולא זו אינה רק לכבוד רשב"י, אלא גם לכבוד תורתו הגדולה שלימד, הכתובה בספר הזוהר.
הפצת השמחה ומנהגיה
שמחת ההילולא התעצמה והתפשטה בקרב כלל ישראל, במיוחד לאחר הופעת האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו, שהיו בקיאים בחכמה הנסתרת ולימדו את העם על גודל מעלת השמחה בהילולא זו. אחריהם באו גדולי החסידות, תלמידי הבעש"ט, שהלכו בדרכם של המקובלים. כך נעשה ל"ג בעומר יום שבו הכל מעלים את זכרו של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי, מתפללים שזכותו תעמוד לישראל, ואורו יאיר בכל גבולות הארץ.
מנהגים רבים מבטאים את שמחת היום: אין אומרים תחנון, עורכים בו שמחות נישואין ומסתפרים (מנהג אשכנזים, ולמחרת למנהג ספרדים), יש הנוהגים ללבוש בגדים חדשים, מרבים בהדלקת נרות בבתי כנסת, מנהג מיוחד בחוץ לארץ הוא שתינוקות של בית רבן יוצאים לטייל מחוץ לעיר עם רבותיהם, עם קשתות וחצים עשויים עץ, ומטיילים לשמחתם.
0 תגובות