מובא בשולחן ערוך שאת הערלה שמסירים בברית מניחים בחול ובעפר (סי' רס"ה ס"י). בספר הנפלא ברית אליהו מאריך המחבר לדון במנהג הזה מכל מקורותיו וצדדיו. בין השאר מובא שם כסמך למנהג זה הפסוק "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (במדבר כג, י), וכפי שמובא בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ט) שבלעם ראה את זכות מצוות המילה, על ידי הערלות שטמנו בעפר המדבר. וכן הוא בתרגום יונתן.
בטעם המנהג מביא הלבוש שכתב בזה הלשון: "ואני שמעתי טעם משום דכתיב 'אִם רָעָב נַאֲךְ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם' (משלי כה, כא) וכתיב בנחש 'וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ' (ישעיה סה, כה) וכו', וכבר ידעת בסוד הקבלה שהערלה היא מכח הנחש, לכך מניחין אותה בעפר לתת לה לחמה ולסתום פיה מלקטרג, על דרך סוד העזאזל והבן" (ומקורו מתיקוני הזוהר, כמובא בשל"ה).
היינו, הענקת הערלה דומה לכמה וכמה מצוות שביארו המקובלים כנתינת מתנות לסטרא אחרא כדי להשתיקה, כמו השעיר לעזאזל שהזכיר, מים אחרונים ועוד כיו"ב.
תלמיד חכם אחד נשאל על ידי סובביו: שמא ניתן לסבר את האוזן מדוע בכלל יש טעם לחלק "מתנות" לכוח הרע – מה שנראה לכאורה מנוגד לכל מגמתנו בעבודה הרוחנית?
והשיב כך:
"שפיל לסיפא דקרא!" – המשך הפסוק שהביא הלבוש הוא "כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֵּם לָךְ". ישנו בזה הסבר עמוק על דרך הסוד כיצד הדבר פועל, אך זאת ידע היהודי: כאשר הוא מקיים את המצווה וכביכול מעניק "מתנה" לרע – מפני שכך נצטווינו – הרי שבזה גופא הוא גורם להשמדת הרע: "כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ" ונזכה כולנו להתממשות המשך הפסוק "וַה' יְשַׁלֵּם לָךְ"!
קרדיט - הרב ר' ברלזון
0 תגובות