הרב ראובן מרגליות, נולד בז' בכסלו תר"ן (1889) בגליציה שבלבוב, בהיותו בן ארבע עשרה התייתם מאביו ונאלץ לנהל את חנותו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נמלט לווינה והסתתר בביתו במשך שנתיים כדי להימנע מגיוס לצבא האוסטרו-הונגרי.
בימים קשים אלו, תוך כדי מחסור מוחלט ואפילו ללא נר דולק מחשש שיתגלה, כתב את חיבורו "נפש חיה" לאור להבת האש שבתוך התנור, כשהוא מוטל על הרצפה במצב של דכדוך נפש. למרות שהוסמך לרבנות בגיל צעיר, בחר הרב מרגליות שלא לכהן על כס הרבנות, אלא ראה את ייעודו בכתיבת חיבורים רבים בכל מקצועות התורה.
בטרם עלייתו לארץ ישראל, התפרנס הרב מרגליות כאמור מחנות ספרים שהייתה ברשותו בלבוב. מעבר לעיסוק המסחרי, קשרו העמוק לספרים ניכר בחושיו הספרניים המובהקים.
בשנת תרצ"ה (1934) עלה הרב מרגליות לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. הוצעו לו משרות רבניות, בין היתר על ידי הרב קוק, אך הוא סירב, מתוך העדפה שלא לקבל שכר על עבודתו התורנית.
זמן קצר לאחר מכן, הוצע לו לנהל את ספריית הרמב"ם בתל אביב, והוא קיבל את התפקיד. תחת ניהולו הפכה הספרייה, שזוהתה לימים עם דמותו "הספרייה של הרב מרגוליס", מאוסף קטן של כחמישים ספרים לאחת הספריות התורניות הגדולות בעולם, עם 54,000 ספרים.
הוא יזם מיזמים ספרניים רבים, כמו קטלוג ומיפתוח מאמרים מכתבי עת וכינוסים, יצירת כרטסת אישים עם תמונות וסקירות, ורישום מקיף של מקומות הדפסה לפירושי התלמוד. הרב מרגליות, שהיה ידוע בחריצותו הרבה, כתב את כל חיבוריו התורניים לאחר שעות העבודה בספרייה. שבמשך חייו עלו על יותר מ-50 ספרים וחיבורים פרי עטו.
הרב ראובן מרגליות זצ"ל עובדות והנהגות
באחד מחיבוריו הוא מספר על פגישה שהייתה לו עם הגר"מ שפירא מלובלין:
כשהסבנו יחד (עם הגר"מ שפירא זצ"ל) אמרתי לו בדרך צחות היינו שארז"ל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה, כי אם מעמידים דיין הגון הרי הוא זז ממקומו אבל דיין שאינו הגון הוא כעץ נטוע באדמתו שאינו זו מעירו, ענה הוא ז"ל ואמר אני כך אומר רב שנתמנה הוא במסמר תחוב בכותל אם יש לו ראש יכולים להוציא אותו ממקומו אבל אם אין לו ראש הוא נשאר תקוע באותו מקום.
אחד האירועים הבולטים בחייו האינטלקטואליים של הרב מרגליות היה הפולמוס החריף בינו לבין פרופ' גרשם שלום, חוקר הקבלה הנודע.
זה היה מקרה נדיר שבו ספרן התווכח עם פרופסור אוניברסיטאי בתחומו המקצועי, בייחוד עם שלום שנחשב בר סמכא עליון בחקר הקבלה. המחלוקת, שהתעוררה סביב שאלת השבתאות בחייו רבי יהונתן אייבשיץ, עפ"ל.
הפולמוס התרחש בין החוקר המבקש לתת לגיטימציה לזרמים נדחים, אל מול תלמיד חכם המקדש את המסורת היהודית. המחלוקת אף גלשה לפסים אישיים, כששלום כינה את הרב מרגליות "מר ראובן מרגליות" במקום "רב".
בסופו של דבר, הרב מרגליות אף צדק בוויכוח, ושלום הכיר בכך לימים. למחלוקת זו הייתה השפעה גם על מקצוע הספרנות: ספריית הרמב"ם, וספריות תורניות אחרות, סירבו לאמץ את שיטת המיון של שלום למדעי היהדות (שבה מוקמה תנועת שבתי צבי בין הקבלה לחסידות) מטעמים אידיאולוגיים.
הרב מרגליות נודע בבקיאותו העצומה בכל מקצועות התורה וחיבוריו הרבים, שבהם ציין אלפי מראי מקומות והערות שהפיצו אור חדש על הלכה וקבלה. הוא זכה להכרה רחבה על תרומתו, וקיבל את פרס ישראל לספרות תורנית בשנת תשי"ז (1957) על עבודותיו על ספר הזוהר. בנימוקי הפרס צוינו בקיאותו המפליאה, תפיסתו הישרה ושקידתו המדהימה. את כספי הפרס תרם למוסד הרב קוק.
הרב ראובן מרגליות נפטר בתל אביב בז' באלול תשל"א בגיל שמונים ואחת. הוא נקבר בבית הקברות נחלת יצחק.
מקורות - אבישי אלבוים, מנהלו של ספריית הרמב"ם, ועוד.
0 תגובות