הן ידועים ומפורסמים דברי המשנה במסכת יומא (פה, ב), הקובעת כי יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו. הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ט) מרחיב וקובע כי עיקרון זה חל לא רק על חובות ממוניים כגון חובל, מקלל או גוזל – בהם החוטא צריך לשלם את חובו ולבקש מחילה – אלא אפילו אם הקניט את חברו רק ב"דברים", הוא עדיין חייב לפייסו.
לעניין סדר בקשת המחילה, נפסק כי הדרך הנכונה היא שהחוטא ילך בעצמו אל חברו. עם זאת, אם קשה לו ללכת בעצמו, או אם הוא יודע שבאמצעות איש אמצעי (שליח או מתווך) יושג הפיוס בצורה יעילה יותר, רשאי החוטא לכתחילה לשלוח שליח שיפייס את חברו.
אך מה יעשה אדם במקרה שבו אדם חטא כנגד חברו, אך החבר אינו יודע כלל שנעשה כנגדו חטא. בעניין זה נחלקו מרן ה"חפץ חיים" והגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל.
הקושי הוא כפול: מצד אחד, אם החוטא יבוא ויפרט את חטאו, הוא עלול לגרום צער לחברו, אשר עד עתה לא סבל כלל מעצם הפגיעה (כגון שנתבזה בעיני הבריות עקב לשון הרע). מצד שני, ייתכן שהחוטא המבקש לכפר על חטאו, חייב לפרט את החטא כדי שהכפרה תהיה שלמה.
ה"חפץ חיים" בספרו (כלל ד, סי"ב) מחלק את הדין לשני מקרים, והדבר תלוי בתוצאה המעשית של החטא:
אם לא נגרם לחבר כל בושה, צער או נזק: כגון שדיבר עליו לשון הרע, אך השומעים דחו את דבריו ולא האמינו להם. במקרה זה, החוטא אינו צריך לבקש מחילה מחברו כלל. חטא זה נחשב רק לעוון שבין אדם למקום, ודי בכך שהחוטא יתחרט בינו לבין עצמו ויקבל על עצמו שלא לחזור על כך.
אם נגרם לחבר נזק, בושה או גנאי (אפילו אם החבר אינו יודע): כגון שהשומעים האמינו לדבריו ונתגנה בעיניהם, או שנגרם לו היזק כספי וכו'. במקרה זה, החוטא צריך לגלות לפני חברו את אשר עשה כנגדו ולבקש ממנו מחילה על כך, אף שחברו אינו יודע דבר.
דעתו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, כפי שהובאה בשמו על ידי הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל (בספר "מועדים וזמנים" ח"א סי' נד), היא כי יש לשקול את הדברים במאזני צדק.
לפעמים, עצם בקשת המחילה בפירוט על חטא שאינו ידוע, עלולה להיחשב "עבירה" בפני עצמה, מאחר שהיא גורמת צער (עגמת נפש) לחבר. מכיוון שכל עוד החבר אינו יודע על הבוז או לשון הרע שדובר עליו, אינו מצטער כלל. לפיכך, דעתו של הגרי"ס היא שראוי לבקש מחילה באופן סתמי וכללי – כפי המנהג לבקש מחילה הדדית "אם פגעתי בך" – מבלי לפרט את העבירה הספציפית.
ב"מועדים וזמנים" (שם) תמה על קולא זו, שהיא יוצאת קולא גדולה לפי הגרי"ס. זאת משום שבאופן כללי זה, החוטא אינו נכנע ואינו מתבייש כנדרש בתהליך התשובה, ועל כן יחסר בכפרתו. עם זאת, מנסה הוא ליישב את דעת הגרי"ס בכך שאולי סובר הגרי"ס שאין היתר לגרום צער לחברו, אפילו כאשר המטרה היא כפרתו של החוטא.
בספרים "שיחות הח"ח" ו"לב אליהו" מסופר על מחלוקתם הישירה של ה"חפץ חיים" והגרי"ס בעניין זה:
כאשר ה"חפץ חיים" הציג את ספרו לגרי"ס, הקשה לו הגרי"ס קושיה עצומה על הדין המחייב לספר לחבר על חטא שאינו ידוע, משום שדבר זה גורם צער. ענה לו מרן הח"ח: "מה אעשה שכן פסק רבנו יונה".
עיין ב"שערי תשובה" להרבנו יונה (שער ג' אות רז), שם נאמר: "שאם ישוב בעל הלשון בתשובה צריך לבקש מחילה לאשר מוזק לו מזעם לשונו וכו' והם כי לא ידעו כי הדיח עליהם הרעה יתבייש להודיעם" וכו'.
0 תגובות