הרב מרדכי רוקח, אשר כונה הרב מבילגוריא, נולד בי"ב סיוון ה'תרס"ב בעיר בעלזא, אוקראינה. הוא היה בנו של רבי ישכר דב רוקח (האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות בעלז), בצעירותו, נודע רבי מרדכי כתלמיד חכם מופלג שכל רז לא אניס ליה.
לאחר הסתלקות אביו, והוא בגיל 25, הוכתר רבי מרדכי לרב העיר בילגוריי. הוא כיהן שם כרב משנת ה'תרפ"ו עד פרוץ השואה. בבילגוריי הוא הקים תלמוד תורה, וכן נהג באדמו"רות, ניהל חצר חסידית וערך שולחנות. הוא נישא לבתו של רבי משה אהרן בן רבי דוד שלמה מקוברין, ונולדו להם שני ילדים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלח רבי מרדכי את אשתו שהייתה בעלת אזרחות רוסית ואת ילדיו אל בית הוריהם שהתגוררו ברוסיה. הוא עצמו נדד ממקום למקום, ולבסוף הצטרף לאחיו כ"ק מרן מהר"א זי"ע, רבי אהרן רוקח האדמו"ר מבעלזא, ששהה כפליט בפרמישלן.
בפסח שני, ט"ו באייר ה'תש"ג, הגיעו רבי מרדכי ואחיו להונגריה, לאחר שהוברחו מגטו בוכניה. הוא שהה בבודפשט עד כ"ד בטבת ה'תש"ד, אז הוברחו השניים לארץ ישראל לאחר שנודע להם שהגסטאפו עוקב אחריהם ודורש מממשלת הונגריה את החזרתם לידי השלטונות הגרמניים.
בט' בשבט ה'תש"ד הגיע רבי מרדכי לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. הוא סייע לאחיו האדמו"ר מבעלזא בשיקום חסידות בעלזא. הוא ייסד את החדר החסידי הראשון בתל אביב, ברחוב אחד העם (שהיה אז מרכז חסידות בעלזא), וכיהן כנשיא מוסדות החינוך של החסידות בתל אביב ובירושלים. רבי מרדכי גם כתב סדרת ספרים בשם "פרשת מרדכי" על תנ"ך, הלכה וחסידות.
הרה"ק רבי מרדכי רוקח מבילגורייא זצ"ל – עובדות והנהגות
מסופר על יהודי כהן בבילגוריי שנשא גרושה לאשה, על אף איסור התורה. רבנו המהר"ם זי"ע הזהירו מספר פעמים שיעזוב אותה. כשהגיע החג והכהן הזה צעד לדוכן לשאת כפיים, קמה מהומה בבית המדרש. משראה רבנו זאת, הכריז על אתר שהשנה לא יעלו הכהנים לדוכן, מתוך מחשבה שאם הכהן יראה שבגללו לא יברכו הכהנים, הוא יחזור בו ולא ישא את כפיו.
אולם, הדבר לא נגע לליבו של הכהן, והתפילה הסתיימה ללא נשיאת כפיים. כך חלפו להם כמה ימים טובים בלא שהכהנים בירכו את העם. באחד החגים התעורר הלה לחשבון נפש, התחרט על מעשיו, עזב את אשתו הגרושה וחזר בתשובה שלמה. כאשר התקרב שוב החג, הכריז רבנו כי בחג זה, שוב לא יעלו הכהנים לדוכן, כי אם כהן זה לבדו. כאשר שמע את סיפור אחיו, מרן מהר"א זי"ע בבעלזא, הוא הפליא מאוד כיצד פעל רבנו בחוכמה להחזיר את הלה בתשובה, ועוד יותר הפליא את העובדה שהורה לאותו כהן לעלות לבדו לחג שלאחר מכן.
כאשר הגה"ק מבילגורייא זי"ע היה חולה ושכב על ערש דווי, הוא השתדל להביא אליו מניין שלוש פעמים ביום כדי להתפלל בציבור. לילה אחד התקשו למצוא "צענטער" (עשירי), ועצרו חייל ברחוב שאינו שומר תורה ומצוות וביקשו שיצטרף לתפילת ערבית. החייל התרצה ועלה עמם, אך עמד דומם במהלך כל התפילה כי לא ידע עבודה שבלב מה היא. לאחר שהחייל עזב, נענה כ"ק הגה"ק זי"ע והפטיר במה שמובא בספרים על הפסוק בתהלים "מגיננו ראה אלקים" ופירש: "ראה נא רבש"ע מי הם המגינים שלנו, והבט פני משיחך, ותראה כי זקוקים אנו לביאת משיח צדקנו במהרה".
לאחר שנודע לו שאשתו וילדיו הראשונים נרצחו בשואה, נישא רבי מרדכי בשנת ה'תש"ז למרים בת רבי צבי גליק.
רבי מרדכי הותיר אחריו את בנו היחיד, רבי ישכר דב רוקח, מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א, שנולד להם בח' בשבט ה'תש"ח.
בסוף שנת ה'תש"ט, הורע מצב בריאותו בעת שהיה במסע בקרב יהודי מערב אירופה, והוא חזר לישראל. ונפטר בכ"ה בחשוון ה'תש"י נקבר בבית הקברות בטבריה, על פי הוראת אחיו האדמו"ר מבעלז, ליד כמה מתלמידי הבעל שם טוב. זכותו תגן עלינו.
0 תגובות