מי שהיה עולה לרגל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה נתקל בירושלים במחזה משונה ביותר. הוא היה רואה 'חברים' יושבים עם עמי הארץ, אוכלים מפיתם ושותים מיינם. אם המחזה הזה נראה לכם רגיל, עליכם לדעת מה גודל התהום שהייתה פעורה ביניהם בשאר ימות השנה. החבר, מי שקיבל על עצמו להיזהר במעשרות ובטהרות, לא היה בא במגע עם עמי ארצות ולא עם בגדיהם. חכמים גזרו שמגעו מטמא ובגדיו מדרס לפרושים. קל לנחש כיצד חש עם הארץ כלפי החבר שראה בו אדם טמא. בפרט שחז"ל לא הסתפקו ביחס הטומאה, והוסיפו אמירות חריפות ביותר כלפי עמי הארץ. רבי אלעזר אמר: "עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת", ורבי מאיר לימד: "כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי" (פסחים מט:).
הרגשות השליליים היו כמובן הדדיים. רבי עקיבא העיד על עצמו: "כשהייתי עם הארץ אמרתי, מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (שם). כמובן שלא כל מי שדינו כעם הארץ לענייני טומאה ראוי לנוחרו ביום הכיפורים, יש לכך גדרים שונים (עיין רא"ש פסחים מט:), ועדיין ניתן לשמוע בדברים אלו ביטוי להפרדה החברתית שנהגה בין הקבוצות.
ואולם ברגע שמגיע הרגל, כל זה נעלם. שנינו במשנה: "ובירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה" (חגיגה ג, ו). והגמרא קובעת כי "טומאת עם הארץ ברגל רחמנא טהרה". איך ייתכן שדווקא ברגל, כשבאים לפני ה', מורידים חלק מן הגדרות? הרי עם הארץ לא למד בינתיים הלכות טומאה וטהרה, וידיו הן אותן ידיים.
ואין הפירוש שחכמים חזרו בהם והבינו ברגל שלא ראוי לנהוג בעמי הארצות בריחוק כה מופלג. המשנה אומרת: "משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת עזרה" (חגיגה ג, ח). לאחר הרגל היו מטבילים את כלי המקדש מפני טומאת עמי הארצות וחוזרים לסדר הרגיל. ההבדלה נדחתה מפני הרגל בלבד, ועם צאתו נהגו טומאה למפרע בכלים שעם הארץ נגע בהם. ובכל זאת, אותם חכמים שדיברו קשות על עם הארץ ונהגו בכליו טומאה לפני הרגל ולאחריו, הם שקבעו שברגל הוא כמו 'חבר'.
מה ראו על ככה? הגמרא תולה זאת בסגולתה של העלייה המשותפת ודורשת את הפסוק האמור בפרשת פילגש בגבעה: "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים – הכתוב עשאן כולן חברים" (חגיגה כו.). ובירושלמי דרשו כן מן הפסוק בתהילים: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה ג, ו). אך הדברים חתומים. כיצד העיר עושה את כולם חברים, והיאך הדבר גובר על שיקולי טומאה וטהרה? (מכוח קושיה זו נקט הרמב"ם, מטמאי משכב ומושב פי"א, שאין זו אלא אסמכתא, ועיקר הטעם הוא "מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל").
סוגיה סמוכה בגמרא בחגיגה (כב.) מגלה טפח ממה שהביא את חכמים לחדש את ההנהגה הזו ברגלים. מבואר שם שעמי ארצות נאמנים על טהרת יין ושמן קודש (כל ימות השנה), ונימוקו של רבי יוסי: "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו". חכמים הבינו שהבדלה שאין לה גבול מסוכנת לא פחות מן הטומאה. אם ירגיש היהודי הפשוט שאין לו מקום לפני ה' יחד עם אחיו, הוא ילך ויבנה לו במה, ותורה שכל אחד בונה בה במה לעצמו היא תורתן של חבורות, ואיננה עוד תורתו של עם.
דברים אלו רומזים לשיקולם של חכמים גם בעניין הטומאה ברגל, אלא שכאן נראה שיש יותר מתקנה מפני הפירוד. אם נתבונן בלשון: "הכתוב עשאן חברים", נבחין כי חז"ל לא מדברים על העלמת עין מטומאתו של עם הארץ בשעת הדחק. הם לא מסתפקים באמירה שעל אף שהוא אינו חבר, מקלים לאכול עמו כדי שלא תעשה התורה תורות הרבה. הם קובעים שעם הארץ נעשה חבר. לאמור, קיים רובד שבו כל ישראל שווים באמת, והרובד הזה נחשף דווקא בשעה שעומדים יחד לפני ה'. במקום שכל ישראל נאספים אליו כאיש אחד, נאספים גם עמי הארץ אל מדרגת החברים. הם עצמם לא נשתנו, אך נתגלה שם מה שמכוסה כל השנה: שהם איברים בגוף אחד, ובלעדיהם לא יכולה להתקיים לשון הפסוק 'כל איש ישראל... כאיש אחד חברים'.
עסקנו כאן לאורך השנה בהתבדלות. ואכן ההבדלה בחיי היום יום עומדת במקומה, וחז"ל לא ביטלוה. אבל למי שחי ופועל בתוך כלל ישראל ראוי לזכור שגם היהודי הפשוט שלצידו, עולה לרגל. יש שעה ויש מקום שבהם התורה עצמה מעידה שהחבר ועם הארץ עומדים שם כעם אחד לפני ה' יתברך, וכל הבדלה שאנו נוהגים בשאר ימות השנה צריכה להיות כזו שאינה סותרת את השעה ההיא ואינה פוגמת בה.
בזמן הזה אין לנו עזרה ואין עלייה לרגל, אבל הסוכה נשארה בידינו, ובעניין זה היא דומה לירושלים של הרגל. על הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" דרשו חכמים: "מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז:). לא כל ישראל בני תורה ולא כל ישראל מדקדקים, אבל כל ישראל ראויים לסוכה אחת. מועדים לשמחה.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
🗞️ לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
0 תגובות