תאונת דרכים שהתרחשה לפני כשנתיים ברחוב גרינבוים בנתניה הסתיימה השבוע בזיכוי מוחלט של הנהג, לאחר שהתגלתה סתירה מהותית בין עדות האם בבית המשפט לבין דבריה בזירת האירוע. השופט טל פרי מבית משפט השלום בנתניה קבע כי מצלמות הגוף של השוטרים חשפו אמת שונה מזו שהוצגה בדוכן העדים.
על פי כתב האישום, ילד קטן נפגע מרכב רנו כשהוא סובל מחתך עמוק במצח ושן מרוסקת שנעקרה. הנהג הואשם בנהיגה בקלות ראש ובאי מתן זכות קדימה במעבר חציה, עבירות שנראו כתיק פשוט וברור. אולם במהלך ההליך המשפטי, התברר כי המציאות מורכבת בהרבה.
"הילד רץ" - ההודאה שחזרה לרדוף
בעדותה בבית המשפט, טענה האם כי הנהג "פשוט העיף לי את הילד" בזמן שחצו יחד בבטחה במעבר החציה. אלא שמצלמות הגוף של השוטרים שהגיעו לזירה תיעדו תמונה שונה לחלוטין. ברגעים שלאחר התאונה, הודתה האם בפני השוטרים כי הילד התנתק ממנה ורץ לכביש שלא במעבר חציה.
השופט פרי לא חסך בביקורת על העדות שהוצגה בפניו: "לא מצאתי מקום להעדיף את גרסתה בבית המשפט על פני גרסתה הראשונית בזירה", קבע. הוא הדגיש כי העדות בדוכן לא הותירה רושם חיובי, בעוד שהדברים שנאמרו בזירת האירוע נחשבים אמינים יותר בשל קרבתם לאירוע עצמו.
מחדלי חקירה שהכריעו את הכף
מעבר לקריסת עדות האם, הצביע השופט על שורה של מחדלים בחקירה שהובילו לזיכוי. התביעה בחרה להסתמך אך ורק על גרסת האם, תוך שהיא מוותרת על גביית עדויות מעוברי אורח שהיו נוכחים במקום. כידוע, עדויות של עדי ראייה בלתי תלויים יכולות להיות מכריעות בתיקים מסוג זה.
בהיעדר הוכחה טכנית לרשלנות מצד הנהג, ועם החיזוק שקיבלה גרסתו מדברי האם עצמה בזירה, הורה סגן הנשיא פרי על זיכוי מוחלט מחמת הספק. "הילד רץ לבדו בכביש", סיכם השופט את הפרשה שהסתיימה ללא הרשעה.
המקרה מצטרף לשורה של תיקי תעבורה שבהם סתירות בעדויות או מחדלי חקירה הובילו לקריסת כתבי אישום. יצוין כי בשנים האחרונות גוברת המודעות לחשיבות תיעוד מצלמות הגוף של שוטרים, שלעיתים חושפות פערים בין הנטען לבין המציאות בשטח.
0 תגובות