מה אמר האיש לילדה במשל של ה'חפץ חיים'?

בדף שלנו מבואר שכאשר הגזברים קונים קרבנות או קטורת לבית המקדש, ישנו כלל שנקרא "לב בית דין מתנה עליהם ". מה הכוונה?

הכוונה היא שבי"ד עושה תנאי, שכל הדברים לא יתקדשו בקדושת הגוף אלא אם כן יתברר שבאמת היה בהם צורך לשנה הזו, אבל אם לא, תהיה להם רק קדושת דמים, ואז יוכלו להיפדות בלא מום.

ובהמשך, אומרת הגמרא שפרה אדומה שמתה, תיפדה. שואלת הגמרא "וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים? ", מה יעזור לפדות אותה עכשיו? הרי כבר לא ראויה להקרבה , אלא רק כאוכל לכלבים..וכי פודין לכזה צורך ? עונה הגמרא הפדייה נעשית כדי שנוכל להשתמש בעור של הפרה. שואלת הגמרא, האם בשביל דבר כ"כ מועט, ב"ד צריכים לעשות תנאי ? ומתרצת הגמרא "מגמלא - אונה " מהגמל, את אוזנו. והכוונה היא שאפילו אם אתה יכול להציל אוזן אחת של גמל גדול, צריך להציל.

ויש כאן יסוד גדול של לימוד עבורנו, שאל לנו לזלזל אפילו בדבר קטן, כמו שמסופר ששאלו פעם  את הֶחפץ חיים על אדם שכבר הגיע כמעט לסוף התפילה ועכשיו הוא שם לב שהוא לא התפלל בכוונה, האם הוא צריך להתאמץ ולכווין במילות התפילה שנשארו לו?

ענה להם החפץ החיים: מעשה בילדה שהיתה מוכרת תפוחים בדוכן בשוק, ולפתע עבר אדם, נתקל בדוכן וכל התפוחים נפלו והתגלגלו על הרצפה. מיד התחילו אנשים לחטוף את התפוחים שהתגלגלו ככה בחפשיות. הילדה נעמדה והתחילה לבכות. עבר שם זקן אחד ואמר לה : זה הזמן לבכות עכשיו. כולם חוטפים, תחטפי גם את מה שאת יכולה ". והנמשל הוא ברור: לא לזלזל בדברים קטנים, בטח לא בתורה ובמצוות, בכך תפילה, בכל פרק תהילים, בכל משנה, דף גמרא או הלכה, לכל דבר יש ערך, וצריך להספיק ולחטוף כמה שיותר.