מסכת מנחות, דף ז'
במשנה למדנו שקמיצה שנעשתה בפסול, למשל על ידי אדם שאינו כהן או שנעשתה ביד שמאל, פוסלת את המנחה. אבל כאן בא רב ומחדש חידוש: גם אם הקמיצה נעשתה בטעות, ואפילו אם הקומץ כבר התקדש בתוך כלי שרת, עדיין לא הכל אבוד. ניתן להחזיר את הקומץ לכלי המקורי, וכהן כשר יחזור ויקמוץ מחדש בכשרות ובכך הוא "מתקן" את המנחה.
בהמשך הגמרא, הגמרא מנסה לברר מה הגבול של התיקון, והאם מותר לקמוץ מתוך כלי שמונח על גבי הקרקע או שהכהן חייב להגביה אותו. כאן מביאה הגמרא סיפור מרתק, סיפור על האמורא אבימי.
מספרת הגמרא שאבימי שנה מסכת מנחות בבית המדרש של רב חסדא. ומיד שואלת הגמרא שזה לא ייתכן, הרי רב חסדא היה תלמידו של אבימי ולא להיפך. עונה הגמרא שזה נכון, רב חסדא היה תלמידו של אבימי, אבל אבימי שכח את מסכת מנחות, הוא ידע שרב חסדא תלמידו זוכר את המסכת מצוין. במקום לשלוח שליח ולקרוא לתלמיד שיבוא אליו הביתה, כפי שמתבקש מכבודו של רב, אבימי קם והלך בעצמו לבית המדרש של רב חסדא.
שואלת הגמרא שאלה פשוטה: למה אבימי הטריח את עצמו? הרי הוא הרב, למה הוא לא ביקש מרב חסדא לבוא אליו? עונה הגמרא תשובה מעניינת: "סבר, הכי מסתייעא מילתא טפי". אבימי הבין סוד גדול – כדי שהתורה תחזור אליו, כדי שהוא יזכה לסייעתא דשמיא והדברים יסתייעו בידו, הוא צריך להתאמץ. הוא הבין שההצלחה שלו תלויה ביציאה מאזור הנוחות ובנכונות שלו למחול על כבודו ולהתבטל לפני האמת.
מהנהגתו של אבימי אנחנו לומדים יסוד לחיים: גם אנשים גדולים יכולים לשכוח או לטעות, אבל הגדלות האמיתית נמדדת ביכולת לתקן. כשאדם מוכן להשקיע עמל, ללכת את המרחק הנוסף ולא לתת לאגו לעצור אותו, הוא זוכה שהדברים יסתייעו בידו.
0 תגובות