בפתח הפרשה שלנו, הקדוש ברוך הוא פונה למשה רבנו ואומר לו:"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִידִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". ונשאלת השאלה – למה התורה צריכה להדגיש את המילים "אשר מצרים מעבידים אותם"? הרי זה ברור מאליו! הרי כל הפרשה עוסקת בשעבוד מצרים. לכאורה, היה מספיק לומר "שמעתי את נאקת בני ישראל".
הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, עונה על השאלה הזו ע"י הגמרא במסכת ברכות. בסוגיה שם נלמד ש"ייסורים ממרקים עוונותיו של אדם", כלומר – לקשיים יש כוח לזכך ולתקן אותנו. הגמרא מביאה לכך שני מקורות שונים: אחד - לימוד מעבד (שן ועין): אם עבד שאדון שלו איבד לו שן או עין - יוצא לחופשי, קל וחומר שהייסורים, שפוגעים בכל גופו של אדם, משחררים אותו וממרקים אותו. לימוד שני - ממלח (ברית): התורה משתמשת במילה "ברית" גם ביחס לייסורים וגם ביחס למלח של הקורבנות "ברית מלח". מכאן לומדים שכמו שהמלח ממתיק ומתקן את הבשר, כך הייסורים מתקנים את האדם.
אבל מה ההבדל בין שני המקורות הללו? מסביר הרב שפירא כך: ב"שן ועין", העבד יוצא לחופשי רק אם הוא מבין שהאדון פגע בו ותובע את שחרורו. אם העבד חושב שזה קרה במקרה ולא מקשר זאת לאדון – הוא יישאר בעבדות. כלומר, כאן נדרשת מודעות. לעומת זאת, המלח מתקן את הבשר מכוח המציאות שלו, גם אם הבשר לא "מבין" מה קורה לו וגם אם המלח נפל עליו באקראי.
אם כן, זהו העומק של הפסוק: הקדוש ברוך הוא אומר – אני שומע את הנאקה של בני ישראל, למרות שהם נמצאים במצב של "אשר מצרים מעבידים אותם". כלומר, בני ישראל באותו רגע תולים את הסבל שלהם במצרים, בבוס האכזרי, במציאות הפיזית. הם עדיין לא מצליחים לראות את המשמעות הרוחנית, הם לא מצליחים לראות את היד המכוונת של השם בתוך הקושי. אבל ממשיכה התורה ואומרת: למרות שהם לא מבינים את ה"למה", "ואזכור את בריתי". אני, הכוונה הקב"ה, מתייחס לייסורים האלו כמו למלח. יש להם כוח לזכך ולבנות את העם הזה מעצם המציאות שלהם, גם בלי שהם יבינו כרגע את עומק הסיבה.
אם כן, יש כאן זהו מסר עצום לכל אחד מאיתנו ברגעים של התמודדות: לפעמים אנחנו מרגישים רק את ה"מצרים" שמעבידים אותנו – את הלחץ הכלכלי, את הקושי בזוגיות או את האתגר בחינוך. אנחנו לא תמיד "צדיקים" מספיק כדי לראות מיד את התכלית הרוחנית. אומרת לנו הפרשה: אל תדאגו. הקדוש ברוך הוא שומע גם את הצעקה הפשוטה והכואבת שלנו. הקושי שלנו לא הולך לאיבוד; הוא מזכך אותנו ובונה אותנו מבפנים, גם כשאנחנו לא מבינים הכל.
0 תגובות