מסכת מנחות, דף לח
במשנה בדף כ"ח אנחנו מוצאים מחלוקת עקרונית לגבי מצוות הציצית. תנא קמא סובר שארבע הציציות שבכנפות הבגד נחשבות למצווה אחת בלבד, ולכן הן מעכבות זו את זו. כלומר, אם חסרה ציצית אחת או שהיא פסולה, אין כאן מצווה. לעומתו, רבי ישמעאל סובר שיש כאן ארבע מצוות נפרדות, וכל כנף עומדת בפני עצמה ללא תלות באחרות, ובכל כנף שתהיה בה ציצית, אני מקיים מצווה, גם אם אין לי את כל הארבע.
להלכה הגמרא קובעת שנפסק כתנא קמא, ומביאה לכך הוכחה ממעשה שהיה. רבינא הלך בשבת אחרי האמורא מר בר רב אשי ושם לב שנקרעה אחת הציציות בבגד של מר בר רב אשי. רבינא בחר שלא להעיר לו מיד, ורק כשהגיעו לבית סיפר לו שהציצית נקרעה, וגם אמר לו היכן הם היו בדיוק כשנקרע החוט. מר בר רב אשי תמה על כך ושאל: מדוע לא אמרת לי בזמן אמת? הרי אם הייתי יודע שהציצית נפסלה, הייתי פושט את הבגד מיד, אפילו באמצע הרחוב. מכיוון שציצית פסולה אינה נחשבת עוד למצווה, אלא ל"משא", ומי שהולך איתה כך בשבת עובר על איסור טלטול מהתורה בשבת.
מקשה על כך הגמרא: הרי למדנו שגדול כבוד הבריות, שהוא דוחה אפילו איסור לא תעשה שבתורה. אם כן, איך ייתכן שאדם יצטרך לפשוט את בגדו ולהתבזות ברבים בשביל איסור שבת? התשובה של הגמרא מגדירה את הגבול המדויק. כבוד הבריות דוחה רק איסורים שהם מדברי חכמים, שם חז"ל ויתרו על התקנה שלהם מפני כבוד האדם. אבל כבוד הבריות לא דוחה איסור תורה מפורש. אז מר בר רב אשי מלמד אותנו שההכנעה לרצון השם עומדת מעל הכל, גם כשהיא דורשת מאיתנו לוותר על הנוחות או על הכבוד האישי שלנו.
0 תגובות