היה זה לפני כשנה, פגשתי יהודי יקר, וכך סיפר את סיפורו העצוב והמזעזע. אני נראה כלפי חוץ איש מצליח שחי חיים טובים ומאושרים, ויש לי באמת את הכל: אישה טובה, ילדים טובים, כסף בהרחבה.
רק משהו אחד חסר לי, זה נפש בריאה. אין לי שלוות נפש. אני מרגיש כל הזמן בלחץ ובסטרס, בעוררות יתר. קשה לי להירדם בלילות, ואם אני כבר נרדם, הרבה פעמים אני מתעורר בלילה מתוך חלומות מלאים סיוטים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שוחחתי איתו על העבר שלו. היו לו הורים מקסימים, מיוחדים וטובים. היה נשמע שהכול בסדר איתו, אבל אז הוא סיפר לי את הסיפור האמיתי של חייו, ומפה היה מובן כל מה שעובר על אותו יהודי יקר.
משחק כפול: המעצמות שהפקירו את איראן לבד בחזית
הוא סיפר לי על הרב השכונתי שבו הוא היה גר. אותו רב כבר נפטר לפני עשר שנים. הוא סיפר שמגיל אחד עשרה ועד גיל ארבע עשרה אותו רב פגע בו פיזית. זה היה לפחות חמישים פעמים של פגיעות, ובכל פעם הוא היה מזהיר אותי שהוא יספר לאבא שלי.
אתה מבין, הייתי כזה תמים שפחדתי שהוא יספר לאבא שלי. כמובן, בבית כנסת כל שבת נישקתי לו את היד כמו כל מתפללי הבית כנסת.
והדבר הזה הוא אולי הדבר שהכי מזעזע אותי עד היום. ילד קטן שנפגע, ילד שבור, ילד שחי בפחד, ובכל שבת הוא נעמד בתמימות מול הפוגע שלו ומנשק לו את היד כאילו הכל בסדר, כאילו זה רב קדוש, כאילו זה אדם שצריך לכבד. ואין דבר יותר מצמרר מזה, שילד נאלץ לכבד את מי שהורס לו את הנשמה.
בגיל ארבע עשרה קיבלתי שכל ואמרתי לאותו רב: אתה תספר לאבא שלי? אני אספר לאבא שלי מה עשית לי. וכך מאז הוא הפסיק.
אני מאז לא הזכרתי את הנושא לאף אחד בעולם, חוץ מאלוקים, שרק הוא ידע על הסיפורים האלו. אף אחד בעולם לא ידע מהסיפור.
והאמת היא שזו בדיוק הבעיה. ילד לא שותק כי הוא רוצה לשתוק. ילד שותק כי הוא לא מבין מה קרה לו, כי הוא מפחד, כי הוא בטוח שהוא אשם, כי הפוגע אומר לו: אם תספר יהרסו לך החיים. וככה הילד לומד לחיות עם סוד שאף ילד בעולם לא אמור לשאת. הילד חי, אבל משהו בתוכו מת.
והדבר הכואב הוא שלא תמיד הפוגע פועל לבד. לפעמים יש סביבו אנשים ששמעו שמועות, שראו רמזים, שהרגישו שמשהו לא תקין, אבל העדיפו לשתוק. ובשתיקה הזאת הם הפכו לחלק מהאסון.
והיה נראה לי שהחיים ממשיכים. הצלחתי בישיבה גם עם חברים, אבל הרגשתי שלגופי ונפשי ונשמתי אין מנוחה. הייתי מתעורר בלילות מסיוטים איך אותו רב מבצע בי את זממו שוב ושוב. חשבתי שאני יתחתן, שהכל יתרפא, ואני אפתח חיים חדשים, אבל גופי היה מצולק. שוב מבחוץ המשכתי לתפקד, אבל בתוך נפשי לא הייתה לי מנוחה.
כי פגיעה כזאת לא נשארת רק בזיכרון. היא נכנסת לתוך מערכת העצבים. היא הופכת את הגוף לדרוך, את הלב לחשדן, את הנשמה לעייפה. והאדם יכול להיות נשוי, מצליח, עובד, מתפקד, אבל בפנים הוא ילד מבוהל שלא מצליח לנשום. כי טראומה נרשמת בגוף.
וכאן צריך להגיד דבר כואב וברור. הרבה פעמים הפגיעה לא נעשית רק בכוח, אלא דרך סמכות, דרך פחד, דרך כבוד, דרך יראת שמים מזויפת. והילד חושב לעצמו: אם זה רב, אז אולי זה מותר? אולי אני הבעיה? וככה הילד נהרס בלי להבין בכלל מה קורה לו. הפוגע משתמש ב"קדושה" ככלי נשק, והוא יודע בדיוק מה הוא עושה.
הדחקתי את הסיפור הזה עמוק עמוק לתוך נפשי. התביישתי לספר את זה לאבי, או אפילו להתלונן על אותו רב. אותו רב היה כזה עוצמתי, מי יאמין לי? הוא יכחיש. אני אוכל לעמוד בפני חוקרים ולהתמודד עם כאלו דברים? אני אקרוס נפשית.
אבל האמת היא שהבעיה היא לא רק הפוגע. הפוגע הוא רשע, אבל מי שנותן לו להמשיך זה מערכת של שתיקה. המערכת שאומרת: לא מדברים על זה. המערכת שמפחדת מ"שיימינג". המערכת שמעדיפה שקט על אמת. ואז יוצא שהשם של המוסד נשמר, אבל הילדים נשברים. וזו לא רק שתיקה, זו שותפות בלי כוונה.
וכשילד נפגע ושותק, הוא לא רק מאבד את הילדות שלו, הוא מאבד את האמון, לפעמים גם את האמונה. והוא גדל עם שאלה בלב: איפה היה העולם כשהייתי צריך אותו.
אתם יודעים למה אני מספר את הסיפור הזה? הרי כבר כתבתי כבר בעבר על הנושא הזה. במסגרת עבודתי אני נפגש ואני שומע לא מעט כאלו סיפורים, איך אנשים פשוט נהרסו להם החיים בגלל חולה אחד, וכמה כאב וכמה דם הם צריכים לירוק כדי להתרפאות.
וצריך להבין עוד דבר. פגיעות לא קורות רק אצל ילדים חלשים או בעייתיים. זה יכול לקרות לילד הכי תמים, הכי צדיק, הכי שקט. דווקא הילד הכי תמים הוא הכי קל לפגיעה, וכשהוא לא יודע מה מותר ומה אסור, כשהוא לא קיבל כלים, הוא פשוט נופל.
אבל הדבר שהכי אני זועק פה, זה שעד שלא יהיה בחיידרים ובישיבות שיעורי מוגנות, זהו פשע ממדרגה ראשונה. זו היא הסרת אחריות ממדרגה ראשונה. כל חיידר וישיבה חייבים לעשות שיעורי מוגנות בנושא, לעודד לספר, לתת כלים והבנה בנושא.
ולא מספיק שיעורי מוגנות בלבד. כל מוסד חייב שיהיה בו אדם אחראי, כתובת ברורה, ממונה מוגנות קבוע, שמדברים עליו בכיתה, שמסבירים לילדים מי הוא, ושהילדים יודעים שאפשר לגשת אליו בלי פחד. כי ילד שנפגע צריך לדעת דבר אחד: יש בעולם מבוגר אחד לפחות שיגן עליו. ואם אין לו כתובת, הוא נשאר לבד עם הסוד שלו ולבד עם הפחד שלו.
וחשוב מאוד להדגיש: שיעורי מוגנות זה לא "פריצות". הרבה הורים מפחדים ללמד מוגנות כי הם חושבים שזה מכניס לילד רעיונות, אבל האמת הפוכה. שתיקה היא זו שמכניסה את הילד לסכנה. מוגנות לא מקלקלת, מוגנות מצילה. והורה שמפחד לדבר עם הילד שלו, שלא יתפלא אחר כך שהוא בוכה על הילד שלו.
ורבנים, מנהלים ומלמדים צריכים להבין: זה לא נושא צדדי. זה לא משהו שמדברים עליו פעם בשנה. זה פיקוח נפש. זה הצלת נפשות ממש. כי כל ילד שנפגע זה עולם שלם שנשבר.
אבל עד שהחיידרים והישיבות יזכרו, יהיו עוד ילדים קדושים שיפגעו. ולכן אני מציע מפה לכל הורה והורה שמרחם על ילדיו: חייב לתת לילדיו ולילדותיו הסבר בנושא, לעודד ולהבטיח שאם קורה משהו חס וחלילה להגיע לספר ולא לפחד, ושההורים יאמינו לילד.
אבל צריך לדעת: לא מספיק להגיד לילד אם יקרה משהו תספר לי. צריך ללמד ילד מה זה גבול, מה מותר ומה אסור, איך אומרים "לא". שברגע שמישהו אומר "אל תספר" זה סימן שזה דבר אסור. וכל ילד צריך לדעת משפט אחד ברור: אמא ואבא יאמינו לי תמיד.
וגם אחרי שהדבר מתגלה, לא מספיק רק צדק. צריך גם ריפוי. כי הילד שנפגע לא סוחב רק סיפור, הוא סוחב פחד, הוא סוחב חרדה, הוא סוחב שינה הרוסה, הוא סוחב גוף דרוך, הוא סוחב נשמה שמסרבת להירגע. ואנשים חושבים ש"עבר זמן", אבל הנפש לא עוברת זמן. היא נשארת שם.
ואם יש כאן מישהו שקורא את הדברים האלו ונושא סוד כזה בלב שנים, שיידע: שתיקה לא מרפאה. שתיקה רק מעמיקה את הפצע. מותר לך לדבר. מותר לך לקבל עזרה. מותר לך להתרפאות.
כי ילד הוא לא אמור לפחד מרב. ילד אמור לפחד רק מדבר אחד: לאבד את התמימות שלו. ואת זה אנחנו חייבים להחזיר לו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מאחל לכם שתדעו רק אושר, שמחה ואמונה, ושמירה עליונה על יוצאי חלציכם.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות