"אם נקבור האמת, החברה שלנו לא תשרוד"

המפרשים שואלים שאלה עצומה: השבטים הסיפור הזה מתוודים על הטעות הגדולה שלהם, שלפני יותר מעשרים שנה הם זרקו את אח שלהם לבור מלא נחשים ועקרבים ומכרו אותו לעבד עולם. כעת אחרי 20 שנה כשהם רואים את הצרה שנפלה עליהם משמים, ומודעים לגודל הטעות, הם סוף סוף מתוודים ואומרים לעצמם "אשמים אנחנו, ראינו צרת נפשו ועל כן באה הצרה". וראובן, הבכור, מה התגובה שלו כלפיהם? "הלא אמרתי לכם לאמר אל תחטאו בילד". איזו מן תגובה זו?

נתאר לעצמנו סיפור: אישה פונה לבעלה ומספרת לו שלפני 20 שנה עשתה החלטה שחרצה את גורלו של הילד שלהם בצורה רעה. אחרי 20 שנה היא מודעת לטעות המרה שעשתה, והיא יושבת עם בעלה ומתחילה לבכות, פותחת את ליבה ואומרת - 'אני אשמה בכל מה שהוא עבר, לא הקשבתי לצרת נפשו, לא ראיתי את הכאב'. מה הדבר האחרון שבעל אומר לאשתו ברגעים כאלה? את המילים הבאות: "אמרתי לך, אני צודק". איזו אטימות. נניח שאתה צודק, עברו 20 שנה, היא בוכה ומרגישה רגש חרטה עמוק ומחפשת דרך לתיקון, תנחם אותה, תראה אמפתיה. וחוזרת ומשדקרת השאלה: מה זו התשובה של ראובן לאחים שלו בעת שהם מתוודים? הוא היה צריך להגיד להם, אין דבר העומד בפני התשובה, בוא נחפש נחשוב מה לעשות עכשיו. הוא היה צריך להזדהות.

מהרבי מליובאוויטש שמענו ביאור על כך. ראובן לא התכוון להגיד לאחים שלו, "אמרתי לכם", כהתגרות, כמובן. ראובן התכוון לתת להם להבין מהי התשובה הנדרשת באמת. כי הרי מה היה? האחים אמרו "אשמים אנחנו... על כן באה אלינו הצרה הזו". כלומר, מה עורר אותם לתשובה? "הצרה הזו". כשמגיעה צרה - שואלים מה עשינו. הצרה עוררה חרטה, רגש של תשובה.

על זה בא ראובן ואומר להם, תקשיבו, זה רדוד. לא חכמה כעת להביע חרטה. "הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד". האם אתם יכולים להרגיש את הכאב של הילד? את הכאב של הילד אתם צריכים להרגיש, את הכאב של אח שלכם, את מה שהוא עבר. ולא שכעת בגלל הכאב שלכם אתם לפתע נזכרים במה שעוללתם לו.

זו תשובה אותנטית.

לפעמים אנחנו חיים בחברה ופתאום מתעוררים. שומעים על מקרים שונים, על צרה שקרתה, "על כן באה עלינו הצרה הזו", ובשל סיבות צדדיות מתעוררים. כי חוששים מחילול השם, או מתביעות, או ממה שיגידו בתקשורת ומהבושות לחברה שלנו.

אבל זה לא תשובה אותנטית. כי לא תפסנו את הנקודה. אנחנו עדיין חושבים את הצרות שמגיעות בגלל מה שעשינו או לא עשינו. ראובן בכור האחים שואל אותנו: האם אתם יכולים להרגיש את כאב הילדים? את כאב הילדות? את פעימת הלב של הנפגעים והנפגעות? "אל תחטאו בילד". תפסיקו לחשוב על ההשלכות עבורכם, ותתחילו להקשיב לקול של הילדים שעברו טראומות אכזריות.

- - -

עם כל הדו שיח שנוצר בימים האחרונים בארץ ובתפוצות, יש לנו כעת הזדמנות היסטורית - אחי ואחיותיי היקרים - לחזור לעצמנו. לרפא נשמות, לחבק ניצוצות, לקיים את הפסוק "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון", והעיקר - לא לתת לעמנו להפסיק את הדבר היקר מכל, אהבת האמת. לא לתת לאטימות ולאכזריות לשלוט בנו, במוסדות שלנו ובחברה שלנו.

כי מה החטא הגדול ביותר בפרשה הזו? לעניות דעתי כאשר אנחנו מאלצים את הקורבן לשתוק. כופים עליו את השתיקה. אבל הקורבן מרגיש את עצמו. בודד, בודדת. הוא זועק או היא זועקת. בקול פנימי שלא נשמע. איך אומרים האחים של יוסף? "ולא שמענו". הוא לא מדבר, היא לא מדברת. הם מתביישים. מרגישים אולי אשמה. או חושדים שלא יאמינו להם.

בואו נבין את העניין: כאן מדובר במקרים שבהם הפושע משתמש בבושה של הנער או הנערה כדי להציל את עצמו. התוקף יודע שבגלל הבושה - הסודיות פה מובטחת. כלומר: כאשר מדובר על התעללות, לא משנה במי, הפושע יודע שהחטא עצמו בעצם מהותו וטבעו מגן עליו. הסיבה שמתעלל יכול לעשות דברים כאלה במשך עשרים וחמש שנה, זה בגלל סיבה אחת: שיודע שיש כאן גזירת שתיקה. שיודע שהקורבנות מפחדים לדבר. כי הם מאשימים את עצמם. או כי זה בושה נוראה. או לפעמים, לא יכולים לדבר כי המתעלל הוא אישיות כה חשובה ונערצת. מי יאמין לקורבן ה'מסכן', ה'טיפש' וה'קטן' ו'בלתי מקושר' הזה?

הפשע הכי קרוב כשמגיע פרשה כזו - הוא לעזור לפושע שניצל את השתיקה כדי לבצע מעשים חמורים, ולהמשיך את השתיקה הרועמת והאכזרית. לעניינו צריך לעמוד המסר של ראובן. "הרי אמרתי אליכם לאמר על תחטאו בילד". בואו ונחשוב על הילד. על הנפגע.

העובדה שיש פרסום לאירועים מחפירים כאלו, בפעם הראשונה, מעניק רישיון לקורבנות לפתוח את עצמם. בשבוע כזה בת מרגישה אומץ ללכת לאימא שלה, באמצע הלילה, ולהגיד לה - 'משהו קרה לי לפני שנתיים ולא דיברתי על זה'.

אני עצמי, היום, קיבלתי שני טלפונים מאנשים זרים שגילו לי חוויות אישיות שלהם. למה? כי כשרואים פרסום של דברים כאלה זה נותן להם אומץ, לפתוח את הלב, לפתוח את הפה, לדבר. הם אומרים, 'יש פרסום, מחאה, אנשים שאומרים "אבל אשמים אנחנו"'. עוד יותר: פרסומים כאלה נותנים יכולת לאימא להאמין. אולי האימא עצמה גם בסיטואציה אחרת לא הייתה מאמינה. לכן הפרסום רבותי הוא פיקוח נפש ממש. הוא מציל נפשות היום.

אם מישהו מסתובב עם אקדח ביד, וכבר רצח עשרים נערות - אפילו כשלא מדובר בעשרים נערות, אפילו חמש, עשר או אחת - מה אני אמור להגיד? לשתוק? "אסור להכלים"? אסור להלבין יהודי? או שהמחויבות הבסיסית שלי היא להכריז לכל העם: יש כאן רודף. האם זה כואב הפרסום? בוודאי. זה כאב הכי נורא. אבל האם בגלל זה נפקיר את דמם של בנינו ובנותינו היקרים? הם צריכים לשלם את המחיר?

כאשר ילד או ילדה, נער או נערה, תלמיד או תלמידה, שומעים שהעבירה הכי גדולה היא הלבנת פנים - המסר שעובר אליהם הוא שכאשר רע להם בחיים אסור להגיד. שצריך לסתום. שלא יאמינו להן. שיאשימו אותן בלשון הרע, בהלבנת פני חברו ברבים, ברצח היהודי ההוא. ומה חושבות לעצמן הנפגעות? כל אלו שמסתובבות בארץ ובתפוצות? הן שומעות שכמות גדולה של נערות הגיעו וסיפרו ולא האמינו להן - וזה גורם להן לגזור לעצמן את השתיקה. זו הרי התעללות נוראה בקורבנות שכבר עברו התעללות נוראה. הנרצח הפך לרוצח בחברה שלנו. האטימות זועקת לשמים.

ואשאל עוד שאלה: האם יצרנו בחברה שלנו מקום בטוח שבו כל הקורבנות יודעות שיקבלו אוזן קשבת? הרי הן יודעות שאין מקום שיקשיבו להן בהכלה ובהבנה ובאהבה. האם יש מקום שבו הן יכולות לדבר בלי שירגישו שדנים אותן, שופטים אותן או אומרים להן שהן מגזימות?

בוודאי שאם יש בן אדם אחד שאומר כך וכך קרא לי צריך להיזהר. כשיש עדות נגד עדות. צריך להיזהר בכבודו של כל אדם. וחס ושלום לא ללמד חובה על אף בן אדם על סמך מילה אחת. אבל כאשר מדובר על יותר מזה, זה כבר סיפור אחר.

ואפילו אם יש ספיקות - למה תמיד אנחנו מרגישים שתמיד רצים כולם להגן על המזיק והפושע. למה הנפגעת צריכה להרגיש שהיא - שכבר נרצחה בשקט - אף אחד לא מגן עליה?

ראובן צועק: "הלא אמרתי, אל תחטאו בילד".

- - -

אנחנו צריכים להגיד לילדים: אנחנו תמיד נאמין לכם. כשתדברו אנחנו לא נעשה מחאה. אל תשתקו. תתנו אמון בנו. כשיקרה לכם משהו אתם לא אשמים. זה קשה אבל אתם לא אשמים. תבואו לאימא או לאבא ותגידו ותדברו. תדעו שתמיד יש עזרה. מתעלל יכול לעשות המון קורבנות אבל אלוקים חזק יותר ופנימיות הנפש והגוף שלך זה אלוקות. הנפש שלך היא חלק א-לוקה ממעל ממש, כפי שאומר בעל התניא. ואף אחד לא יכול להתעלל באלוקים. אף אחד לא יכול לחסל את הנשמה הזורחת שבך. "כי אני השם לא שיניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", אומר הנביא.

אפילו אם מי שעושה מעשים נוראיים שיוצרים בך צלקות נוראיות - תפנים שהפנימיות שלך היא אין סוף והאור האלוקי ממלא את כל ישותך, ואתה מלא בפוטנציאל ושמחה וטוב וקדושה, ואתה מלא אור כי בפנימיות שלך אתה התגלמות של אור אין סוף בעולמנו. כל בן אדם הוא שליח שלח הקדוש ברוך הוא ושליחו של אדם כמותו כפי שהגמרא אומרת בקידושין ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממך.

וגם את הדבר הבא צריך להגיד לנוער: אם יש לך משיכה לנגוע בילדים או בילדות ולעשות דברים לא מוסריים - יש עזרה, יש שיקום, יש דרכים אחרות שבהן תוכלו לממש ולהגשים את עצמכם, אבל תפתח, תשתף בקשיים שלך. אנחנו רוצים לפתח חברה שבה אנשים יודעים שהם יכולים לפתוח את עצמם ולא יזרקו אותם לאשפה.

וגם צריכים להסביר, תירוץ לשאלה הגדולה איך יתכן. הגמרא בסוכה אומרת שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. כל מי שיש לו חושים עמוקים ועדינים יודע שהניסיונות שלו גדולים יותר, וכשיש אור חזק אם לא משתמשים בו באופן הנכון יכול להיות מזה פצצה גרעינית. יש נשמות עם יותר רגישות, ואת הכאבים והצלקות שלהם הם מרגישים עמוק יותר וגם הכוחות שלהם גדולים יותר.

אברהם אבינו הפך ליהודי הראשון כי הוא לא פחד לשבור את כל הפסלים, לשבור שקרים ולדבר על דברים אמתיים. נרשה לעצמנו לשבור את הפסלים ולהגיד את האמת. אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ.