מעצרם של הפרקליטה הצבאית והתובע הראשי בצה"ל, על רקע התפוצצות פרשייה השייכת לתחום המרמה והפרת אמונים - שלא לומר החלשת החיילים והלוחמים, חושפת מחדש את הדיון הערני והנוקב סביב הצורך בליווי משפטי לסדר היום הצבאי, והדברים מובילים שוב לשאלה עד כמה ולמה ראוי שהמשפטנים יהיו מעורבים בקבלת ההחלטות המבצעיות.
המשפטנים חלק מהניצחון
הקרבות של ימינו אינם מתנהלים רק בשטח. לצד הלוחמים בשדות, יש מי שנלחמים בחדרי הייעוץ המשפטי, סביב שולחן דיונים עמוס מפות ופקודות. נדמה כי בעשורים האחרונים, המלחמות הישראליות הפכו גם למלחמות משפטיות - קרבות על פרשנות, על גבולות המותר והאסור, על שאלת "מי קובע מהו ניצחון".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעבר, שיקול הדעת הצבאי כמעט שלא עמד לבחינה חיצונית. אך כיום, כמעט כל פעולה מבצעית מלווה בעורכי דין במדים - משפטנים שמלווים את הדרג המבצעי בזמן אמת, מייעצים לפני תקיפות ומספקים "חוות דעת" לפני כל החלטה.
במקביל, לאחר שהקרב מסתיים, נפתחים הליכים משפטיים, חקירות ודיונים, במטרה לבדוק האם נשמרו דיני הלחימה והאם לא נחצו הקווים האדומים של המשפט הבינלאומי.
לא כולם מקבלים את המציאות הזו באהדה. לא אחת נשמעת הטענה כי המשפטנים "קושרים את ידי הצבא" ומונעים ממנו לפעול בחופשיות.
אך מתברר, שבניגוד לדימוי הרווח, המשפט ליווה את שדה הקרב הישראלי מאז ומתמיד, גם אם באופן שקט ומוסתר מעין הציבור.
כבר במלחמות העבר, גם בימים שבהם התפיסה "ניצחון בכל מחיר" נראתה מובנת מאליה, נוהלו חקירות, נפתחו תיקים ואף הוגשו כתבי אישום נגד חיילים וקצינים על עוולות או הפרת פקודות.
למעשה, גם אז, גם במלחמות העבר, החוק לא היה מנותק מהנשק. רק שהיום, במציאות של רשתות חברתיות, תקשורת מיידית ולחץ בינלאומי, הכול גלוי הרבה יותר – ולכן גם טעון הרבה יותר.
ההתנגשות בין מוסר ללחימה, בין חובה לפקודה, אינה רק עימות מקצועי – היא שאלה של זהות לאומית. עד כמה מוכנה ישראל לוותר על עקרונות של שלטון החוק כדי לשמר עליונות בשדה הקרב? ומנגד, האם ייתכן שדווקא המחויבות הזו, לציית גם כשהכדורים שורקים, היא שמבחינה בינינו לבין אויבינו?
אחד המשפטנים הבכירים לשעבר סיכם זאת כך: "המשפט לא נועד לעצור את הניצחון – אלא להבטיח שיהיה לנו בשביל מה לנצח".
מלחמה, פחד ופלילים בינלאומיים: האם המשפטנים פשוט הפחידו את כולנו?
בעשורים האחרונים הפכה המעורבות המשפטית בלחימה לחלק בלתי נפרד מהמציאות הצבאית בישראל. כל החלטה מבצעית – מהפעלת כוח ועד בחירת יעד לתקיפה – עוברת תחת עין משפטית בוחנת.
אחד הנימוקים המרכזיים למעורבות הזו, כך מסבירים גורמים משפטיים, הוא החשש מהעמדה לדין של קצינים ושרים ישראלים בבתי דין בינלאומיים. שופטי העליון עצמם הצהירו לא פעם כי הרחבת הביקורת השיפוטית היא דרך להגן על ישראל מהתערבות זרה, מן הסוג שעלול לגרור חיילים ישראלים לאג.
אלא שכאן עולה שאלה לא נוחה: אם אכן מדובר באיום ממשי – איך זה שמעולם לא הועמד אף ישראלי לדין מחוץ לגבולות המדינה?
כמעט עשרים שנה חלפו מאז שקיבל המשפט הפלילי הבינלאומי תנופה מחודשת, וישראל אמנם מצויה תדיר על כוונת ארגונים בינלאומיים, אך בפועל – איש לא נגרר להאג. לא שר, לא רמטכ"ל, לא לוחם.
בהקשר הזה ניתן לומר כי גם ההחלטה להטיל צו מעצר על ראש הממשלה נתניהו ועל שר הביטחון לשעבר יואב גלנט מגיעה משיקולים גיאו-פוליטיים והסתה גוברת נגד המדינה בזירה הבינלאומית - ברקע המלחמה ובעיקר ברקע ההישגים הצבאיים של ישראל.
האם הפחד היה אמיתי או שמא מדובר באיום מוגזם שהלך ותפח?
יש מי שטוענים כי המערכת המשפטית הישראלית עצמה תרמה להעמקת החרדה – וכי היא מנצלת אותה כדי להרחיב את כוחה ואת מעורבותה בתחום המבצעי.
מנגד, המשפטנים עצמם משיבים בביטחון: הסיבה שאף ישראלי לא הועמד לדין בינלאומי היא דווקא בזכות אותה מעורבות משפטית. לדבריהם, העובדה שצה"ל מנהל מנגנון ביקורת, חקירות פנימיות ויועצים משפטיים בשטח – היא בדיוק מה ששומר על ישראל מחוץ לטווח האש של בתי הדין הבינלאומיים.
במילים אחרות - אם לא הועמדו לדין, זה לא כי אין סכנה, אלא כי המערכת המשפטית מנעה אותה מראש.
כך או כך, נדמה שהמאבק בין הצורך המבצעי לבין הזהירות המשפטית רק הולך ומחריף. האם ישראל באמת נדרשת להילחם כשעורך דין יושב לצד כל מפקד, או שמא מדובר בעוד שכבת הגנה חיונית במציאות של משפט בינלאומי משתנה?
הדילמה הזו איננה רק במישור התיאורטי, ברמה המבצעית קצינים ולוחמים מתארים מציאות מאוד קשוחה.
"מלחמות עם עורכי דין": כששדה הקרב הופך לבית משפט
במובן המעשי נדמה כי כל פעולה מבצעית של צה"ל נבחנת לא רק בעדשת הכוונת – אלא גם בעדשת החוק. משפטנים הפכו לשחקנים מרכזיים בזירת הלחימה, ואל כל דיון מבצעי חודר היום גם מונח משפטי: "מידתיות", "חוקיות", "אחריות פלילית".
הטענה כי "עוד רגע כל חייל יצטרך עורך דין צמוד לשדה הקרב" הפכה לסיסמה פופולרית בקרב מי שמבקרים את ריבוי המעורבות המשפטית במלחמות. אך המציאות מורכבת בהרבה: גם אם ניכרת עלייה ברמת הפיקוח המשפטי בעשור האחרון, המשפט מעולם לא היה זר לצבא.
למעשה, גם בעבר נבחנה התנהלותם של לוחמים ואנשי פיקוד באמות מידה חוקיות ומוסריות. רק שהיום, בעידן של מצלמות גוף, רשתות חברתיות וביקורת בינלאומית בלתי פוסקת – הכול מתועד, מתפרסם ונמדד בזמן אמת.
המשפטנים לא רק מגיבים – הם חלק בלתי נפרד ממערך קבלת ההחלטות. זהו שינוי תפיסתי עמוק: לא עוד "נבדוק אחרי המלחמה", אלא "נבחן לפני שלוחצים על ההדק".
אבל למעורבות הזו יש מחיר. בשטח, מפקדים מדווחים כי ההכרעות מתארכות, שחיילים מהססים לפעול מחשש להעמדה לדין, וכי נוצרה אווירה של חשש – גם כשהפעולה מותרת לחלוטין. מנגד, יש גם סכנה הפוכה: חיילים שאינם מודעים למגבלות החוק עלולים לעבור עבירה מבלי לדעת כלל שהם מפרים נורמה פלילית.
מערכות משפט מנסות לאזן בין הצורך בנורמות ברורות לבין גמישות בשטח. אך ויתור על הכלים המשפטיים, גם בעתות לחימה, נחשב בעיני רבים מחיר כבד מדי לחברה דמוקרטית. בסופו של דבר, החוק אינו רק מגבלה – הוא גם מצפן.
כפי שאמר אחד הקצינים הבכירים לשעבר: "בלי גבולות החוק, אנחנו אולי ננצח – אבל נאבד את הזכות לקרוא לעצמנו צבא מוסרי".
בין לחימה למשפט: האם נצרך עורך דין לצד כל חייל?
בעיניים פקוחות, נראה שהוויכוח או הדיון התוסס על הצורך בפיקוח וליווי משפטי לפעולות צבאיות ימשיך ללוות את מערכת הביטחון עוד זמן רב, אך עם זאת - יש צורך להתעלות מעל התחושות האישיות והסובייקטיביות ולהביט על הדברים בראיה מערכתית כוללת.
בשורה התחתונה: כאשר משוחחים עם קצינים, מפקדים ולוחמים, המסר המשותף ברור - הטענה שהמעורבות המשפטית מונעת ניצחונות – מופרכת.
בפועל, משפטנים היו חלק בלתי נפרד מהמערכת הצבאית גם בעתות לחימה בעבר – והדבר לא פגע ביכולתה של ישראל לנצח במבצעים השונים.
גם הפחד שהיום כל חייל יצטרך עורך דין צמוד הוא מיתוס. מניסיונם של המפקדים והמערכת המשפטית, הטקטיקה הזו של “הפחדה משפטית” קיימת כבר שנים רבות, ומטרתה היא לא לחסום פעולה, אלא להגן על חיילים ולמנוע טעויות פליליות.
ואכן, הצורך בהיעזרות במשפטנים הוא אמיתי ומוצדק. הם מסייעים למפקדים בתהליך קבלת ההחלטות, מונעים חריגה מהחוק, ומצליחים – לפחות עד כה – להגן על חיילי ישראל מפני חשיפה לעמדה לדין מחוץ לגבולות המדינה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במילים פשוטות: המעורבות המשפטית אינה מונעת ניצחונות – היא שומרת עליהם, תוך שמירה על חוק, מוסר ואמון הציבור.
קרדיט השראה: מאמר מאת המשפטן הבכיר זיו בורר, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי.
0 תגובות