"זה היה בחופש הגדול", סיפר בהתרגשות הגאון הצדיק רבי משה חיים אריה בעת רצון כשהוא בבית הרפואה, "אחד מהחברים שלי – צדיק, שאני מתפלל עליו כל הזמן שאילולי הוא לא הייתי מוצא את החיים – אמר לי: מה אתה עושה בחופש?
"אמרתי לו: 'נוסע לטייל. אבא שלי עשיר, נותן לי לטייל איפה שאני רוצה, אמריקה, שוויצריה, איפה שאני רוצה. רצה שאני אהנה בלי סוף'.
"והוא אמר לי, החבר: 'כדאי ללכת חודשיים לישיבה של הרב בן ציון ברוק'. ובאמת נכנסתי לשם, שמעתי בקולו והלכתי. בישיבה מצאתי אור".
כך, בכמה מילים מצמררות, חשף הצדיק המופלא שגידל דורות של תלמידים, את הרגע ההוא שבו הוא בעצמו - כמי שעלה ארצה אחרי שגדל באווירה מלאת תום וטהרה בינות לערוגות הבוסתן הפורח של הקהילות היהודיות בפרס - היה כפסע מלהחמיץ חיים רוחניים מלאים, שבהם הוא איש האשכולות, גברא רבא, צנא מלא ספרא, טובא דחכימי שהעמיד תלמידים הרבה עד פעימת לבו האחרונה. "אבל באמת הוא מלאך, החי עם בני תמותה וחי חיי אצילות". כזה היה, הגה"צ רבי משה חיים אריה זצ"ל, מחכמי ישיבת 'פורת יוסף' ומיקירי קרתא דשופריא, אשר הרביץ והפיץ תורה. ומשכך, המפגש הגורלי ההוא שהפך את עולמו, יש בו כדי לטלטל את נפשנו וללמד אותנו לדורות מהו כוחה של אמירה אחת, ומה יכולה להיות עוצמתו של נער אחד המחליט למסור את כל חייו לעמל התורה והיראה.
בעשרים ושלושה לחודש זיו (אייר) שנת התש"ה, נולד רבי משה חיים לאביו רבי יצחק זצ"ל, בבית של אוירה דקדושה, פשטות, צניעות והתבטלות בפני החכמים, שבו ספגה נשמתו תורה ויראה.
שמו הטוב הלך לפניו, שם שעתיד להינשא בחרדת קודש בפי רבים, שם של מי שזכה וזיכה קהילות ודורות של יהודים, בהאירו את נשמותיהם, ובהזריחו להם שמש צדקה ומרפא לחייהם. של מי שעתיד להוסיף עוד חוליה נפלאה המקשרת לדורות הבאים, בבניית נדבך שעליו עתידים להיבנות עוד בניינים מפוארים לתפארת עם ישראל כולו.
לא צריך תעודה
טהרת נפשו ניכרה כבר בהיותו רך לימים, וכך גם כישרונותיו הברוכים. עוד בהיותו כבן שבע שנים ואף פחות מכך, הופלאו הכול לראותו בר-דעת ברמה שמאפיינת בוגרים בהרבה ממנו, כזה המסוגל להבין ולהשכיל, להבחין ולדעת בין טוב לרע, ולהקפיד על גינונים והנהגות של יראת שמים שגדולים וטובים אינם נוהגים בהם.
לימוד התורה בקהילות יהודי פרס, החל בסביבות גיל שלוש. כמנהג עם ישראל מימי התנא רבי חייא, למדו הילדים אצל המלמד, בכיתה שבה החלו בלימוד אותיות הא'-ב' הקדושות, המשיכו בלימוד חומש ובהמשך כמובן בהתאם ליכולת הילד והבנתו.
כיתות הלימוד באותם ימים לא חולקו על פי גיל, אלא בהתאם לרמת ההבנה והקליטה, ההתקדמות והבגרות הנפשית של כל ילד וילד. בכיתות הלימוד ניתן היה לראות ילד בן עשר – הלומד עם בני גיל שבע, מפני שרק עתה החל את לימודיו והוא טרם יודע לקרא בכלל, או להפך, ילד בגיל עשר – הלומד בכיתה שבה ממוצע הגילאים הנו סביבות גיל חמש עשרה, בזכות היותו חריף ובקי.
בכיתות אלו, מגיל ינקות שקד הנער על תלמודו, עד שהחליט אביו כי בשלה העת לשלוח אותו כשהוא בגיל 10 בלבד, יחד עם אחיו רפאל הגדול ממנו בשנה בלבד, לעלות לחונן את אדמת ארץ הקודש.
באותם הימים, עשרות שנים לפני המהפכה האיראנית, בין ישראל לאיראן שררו יחסי ידידות פורחים וחברות ישראליות קיימו פעילות כלכלית ענפה באיראן. ישראל עזרה לאיראן בפיתוח החקלאות ומי-השתייה ואיראן המשיכה למכור לישראל נפט, על אף לחצי מדינות ערב.
חברת אל על קיימה טיסות ישירות בקו תל אביב - טהראן, ועל אחת מהטיסות האלה עלה האבא עם שני בניו בדרכו לירושלים, לדאוג למקום חינוך עבורם.
כאן בארץ, שני האחים הצעירים נכנסו ללמוד במוסדות החינוך 'מרום ציון' (לימים 'קרית נוער'), שם קלטו באותן שנים תלמידים רבים ממעברות וערי פיתוח ברחבי ישראל, שהוכשרו בלימודי מקצועות שונים באווירה שומרת מצוות. כשבגר, התכונן בהשפעת סביבתו להמשיך את לימודיו ברכישת השכלה אקדמית. "אמרו לי", כך תאר באותה שיחה בערוב ימיו, "אתה תלך להיות עורך דין, ושלחו אותי לאוניברסיטה". ואז, הגיע אותו מפגש אקראי בחסדי שמים, שבו פגש את החבר שאמר לו במילים ברורות: "לפני שאתה הולך ללמוד משפטים, תראה מה זה ללמוד בישיבה קדושה".
כשסיפר על הימים שבהם 'מצא אור' בישיבה, הוא עצם את עיניו, כמו חוזר לאותו זמן אלול, שבו טעם לראשונה את הלימוד הישיבתי במתיקותו. בעת השיחות בישיבת 'בית יוסף – נובהרדוק' בירושלים, היה האור בבית המדרש כבה. "עשו חושך כדי שנתעורר, שנרגיש ולא נתבייש. אוי, איזה הרגש זה נתן לי. הייתי מאוד בעל רגש. היינו לבד בארץ והיה לא קל, והשיחות דיברו איתי אל הנשמה כמו מים קרים על נפש עייפה, והייתי בוכה משמחה".
זמן קצר לאחר הגיעו לישיבה, כבר חש כי מצא את שאהבה נפשו, או כמו שהוא קרא לזה "מצאתי אור", הוא הבין שכאן הוא נשאר לנצח נצחים. הוא לקח את תעודת הבגרות שאותה קיבל כמצטיין, וברגע אחד קרע אותה לגזרים.
"הדברים הגיעו לאבא שלי שהיה בפרס. הוא חשב לעצמו, אולי אני משוגע. הוא שאל אותי: בני, למה קרעת את התעודה?", סיפר, "אמרתי לו: אבא יקר, מצאתי את החיים. אבא, אני לא צריך תעודה. הוא שאל שוב 'אבל למה קרעת את התעודה?' אמרתי לו, אבא, מצאתי את החיים. אין לי ספק. אני מאה אחוז כולי להשם. אני לא צריך תעודה".
הטובה הגדולה ביותר
בבית משפחת אריה באיראן, היו מי שהביעו חששות, שמא ההתמודדות לבד בארץ, כבדה מדי לנפשו של נער צעיר. "הסבא קדישא שלי רבי רפאל ארי'ה היה מיוחד, ממש קודש קודשים הוא היה משרשרת יוחסין מזרע בית דוד המלך ע"ה. אבל אבא פחד", סיפר הגרמ"ח, "אבא אמר לי: אולי זה חלילה וחס איזה שגעון, אבל אם זה אמת, אני ברוך השם זוכה שיש לי בן כזה". שני דברים ביקש אביו מידידי המשפחה שהתגוררו בארץ, שיתחקו אחר בנו ויבדקו היטב. האחד, איך התנהגותו בישיבה, והשני הוא האם מצב רוחו שמח או שמא מדוכדך. "והם בדקו אחריי וראו את האמת – ברוך השם – שאני מתנהג יותר בדרך ארץ, בשקט, בלי רעש", סיפר וחשף, "הייתי שובב לפני זה. וכשהתברר שכל זה אמיתי, אבי שמח מאוד".
הצעד הזה, היה רק תחילתו של תהליך.
כמה חודשים לאחר מכן, קיבל אביו עוד ועוד פריסות שלום מבנו המתמיד בישיבה בירושלים והחליט לשלוח לארץ הקודש... את שבעת בניו שנותרו באירן. עתה, באו כולם להיכלי התורה שבארץ הקודש. "הקדוש ברוך הוא עשה לי חסדים גדולים, לחבר אותי עם צדיקים. מצאתי את הדרך של הנשמה שלי", סיים המשגיח את סיפורו בהתרגשות, "אחרי שנים, פגשתי את החבר הזה, והודיתי לו, אמרתי לו: 'אני מתפלל עליך כל הזמן על שהצלת את הנשמה שלי'". התפילה הזו, לאורך שנים ארוכות, מפיו של הגרמ"ח שתפילתו הייתה מרטיטה את העומדים סביבו, הייתה הכרת הטוב על המפגש האקראי הזה, שאפילו את ניסוח הדברים שנאמרו בו, ראה המשגיח כהשגחה פרטית. "הוא לא אמר לי: 'זה גרוע, אל תלך'", הסביר, "אם היה אומר אוניברסיטה זה גרוע, היצר הרע היה נלחם. אבל הוא אמר: בוא תראה צדיקים. יש לנשמה מסע רוחני שהיא צריכה לעשות עד שתתחיל את הלימודים באוניברסיטה". העצה הזו, השפיעה לדורות רבים, על חייו, חיי משפחתו המורחבת וחייהם של אלפי תלמידים ובתים שהיו לתפארת בזכות מפעליו.
"הוא עשה לי את הטובה הגדולה ביותר בחיים", שב ואמר הגרמ"ח, "הוא הציל אותי!".
נמסים בכור ההיתוך
כמה שנים מאוחר יותר רגע לפני המהפכה באירן בטיסה האחרונה שיצאה לישראל, עזב אביו רבי יצחק את כל רכושו באיראן, לקח רק את הכסף מזומן שהיה להם ועלה בחטף ארצה בעקבות בניו. עד היום עוד חיים בינינו אנשים שזכו והכירו את רבי יצחק זצ"ל ועודם מתרפקים על זכר קולו המתנשא ברמה בתפילותיו. מתק שפתיו, השתפכותו המתנגנת במילים הקדושות, התחנונים שהביע במילותיו, האופן שבו היה משמיע לאוזניו מילה במילה כמונה מרגליות, בהטעמה ובהבנה מעמיקה, בתפילה או בשבח, בבקשה או בקילוס שמו יתברך.
כך נשמע קולו גם בעת ברכת המזון ובכל דברי הקדושה שהוציא מפיו. בלב טהור ונפש המתרפקת על דודה באהבה אין קץ, בהתבטלות מוחלטת ובהתמסרות אינסופית. זקני שכונת בית וגן בדרום העיר ירושלים, זוכרים היטב כיצד היה מעורר השחר, מתפלל בדבקות עצומה ונוראה ב'שטיבלאך' של חסידות אמשינוב, ולאחר התפילה אינו עוזב את בית הכנסת עד שאחרון המניינים לא מסיים את התפילה, כדי שיענה עמהם קדיש וקדושה. וכך, כל ימי חייו היה דבק בבוראו.
כמה נחמץ ליבו של רבי יצחק, בראותו את חבריו וידידיו, יהודי איראן שעלו לארץ ממקום שבו היו נכבדים בעמם, בעלי מסורת עשירה שהביאו עמם מפרס, והיו מחוברים במשך שנים רבות עם הממשל וקרובים מאוד למלך האיראני. מרדכי אריה, אח של אביו רבי יצחק, היה מבכירי משרד הכלכלה באירן עד רגע המהפכה, וכאן בארץ התייחסו אליהם מתוך אטימות נוראה, והם נאלצו לראות כיצד בני הדור הבא נעלמים ושוקעים בתהום הנשייה של 'כור ההיתוך' הישראלי שמוסס מהם כל זכר וכבוד לשורשיהם המפוארים. או אז הוא ידע היטב שבנו רבי משה חיים בחר בחיי נצח. על כך הודה לבורא בכל עת.
שקדן ופרוש
מהישיבה בירושלים, המשיך רבי משה חיים אל ישיבת 'באר יעקב', שם הפך לתלמיד מובהק של ראש הישיבה הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, והמשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל שאליו היה קשור בכל מאודו, ולמד ממנו אורחות חיים ותוכחות מוסר.
ניכר היה בשקדנותו המופלאה בסדרים ומעבר לשעות סדרי הלימוד בישיבה, והחכים את רבותיו בידיעותיו המפליגות, בעיון מבעית ובהבנה מעמיקה של סוגיות סבוכות ביני עמודי דבי מדרשא.
רבי משה חיים לא היה מסוג התלמידים שמקבלים את הדברים בלא בדיקה, בכל קושיא ובכל תירוץ היה מעורר סערה סביבו ומחשב את כל הצדדים, מתווכח היה בערנות ולא מסכים לקבל כלום עד שהתבררה הסברא וכן חשבון הסוגיא. סביבתו הייתה לרוח סערה, את דבריו היה אומר בהתלהבות עצומה עד שכל בית המדרש היה כמרקחה, חריפות שכלו נודעת לרבים הייתה, וכל זה גרם שרבותיו קרבוהו בחיבה עצומה.
רבי משה קשור היה לרבותיו בעבותות של אהבה עד ימיו האחרונים ובכל הזדמנות היה מספר לקרוביו ושומעי לקחו על גדולתם העצומה. כשהיה מזכיר את שמותיהם, היה קולו מתנסך ברגש עז של התבטלות וכיסופין, הערצה וגעגועים, ולאורם פסע בכל משעולי חייו.
בהגיעו לפרק 'האיש מקדש', בחר בו לחתנו הצדיק רבי רחמים בוכריס זצ"ל, מחכמי ג'רבה ומחבר סדרת הספרים 'לב רחב', ממנה יצאו עד כה עשרים כרכים על התנ"ך והש"ס. רבי רחמים זצ"ל התגורר בבני ברק והתפרנס ממכירת תבלינים בביתו, אולם הסתיר בפני הכל את גדלותו העצומה בתורה. הגר"ש וואזנר שהכיר בו בטביעות עין של תלמיד חכם, היה קם בפניו מלא קומתו, כשרבי רחמים היה נכנס אליו לפשוט את ספקותיו בהלכה.
רבי משה חיים נהג להשתעשע עם חותנו הגדול בדברי תורה, ואף קבע בתחילה את מקום מגוריו סמוך לביתו בעיר בני ברק.
רבי משה חיים קיבל על עצמו גדרי פרישות וסייגים רבים. אחת מהנהגותיו בקודש הייתה שלא לאכול בשר כלל וכלל אלא אך ורק בביתו הפרטי, ובמועדים מסוימים. ואילו המקום היחיד שבו הורה היתר לעצמו, היה בבית חמיו.
מאהיב תורה לעדרים
היה זה לפני למעלה מיובל שנים, כאשר עלה רבי משה חיים לירושלים על מנת להשתקע בה, ונכנס לבית הכנסת 'שאול צדקה', יושב בקרן זווית ורכון על ספרו בהתמדה עצומה. כך בכל יום מאשמורת הבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. כאשר הגיעה עת תפילה, לאחר הכנה מרובה, חידש כנשר נעוריו, חגר חרבו אל מול היצר הרע המשתוקק לבלבל את מחשבתו וכוונתו, ופתח פיו בתפילה בנקיות הדעת ובישרות לבב.
כל מי שהיטה אוזנו לשמוע את רבי משה חיים בתפילה ובתחנונים, מתרפק על זכר קולו המתנשא ונישא ברמה בתפילותיו. מתק שפתיו, השתפכותו המתנגנת על המילים הקדושות, התחנונים שהביע במילותיו, האופן שבו היה משמיע לאוזניו מילה במילה כמונה מרגליות, בהטעמה ובהבנה מעמיקה, בתפילה או בשבח, בבקשה או בקילוס שמו יתברך.
כך נשמע קולו גם בעת ברכת המזון ובכל דברי הקדושה שהוציא מפיו. בלב טהור ונפש המתרפקת על דודה באהבה אין קץ, בהתבטלות מוחלטת, ובהתמסרות אינסופית. כך עד כלות כוחו, ועד יומו האחרון.
בבית כנסת זה בשכונת בית ישראל, שבו קבעו לימודיהם מקדמת דנא רבנן קדישאי מצוקי ארץ, היה בין היושבים ראשונה במלכות, ראש ישיבת פורת יוסף, מרן הגאון חכם יהודה צדקה זצוק"ל, שנתן את עינו וליבו אודות שקיעותו ושקידתו בתורה ללא לאות של רבי משה, עד שמרוב שקידתו העצומה, פעמים רבות משביע היה את נפשו במילוי כרסו בש"ס ופוסקים, כשהוא שוכח לגמרי ממאכלו. עם הזמן התחדד הקשר בין השניים כאשר נשאו ונתנו בדברי תורה כתלמידי חכמים המתנצחים זה עם זה בהלכה, ומרן חכם יהודה התבטא כי התמדתו של רבי משה ושקדנותו המופלגת, היוו השראה, דוגמא ומופת לכלל ולפרט.
ספון היה רבי משה חיים באוהלה של תורה במסירות נפש ובהתמדה נפלאה, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה. את כל מטרתו וייעודו בחיים עלי אדמות, ראה בלימוד התורה ובשקידתה. שקדנותו הנפלאה היתה מן המפורסמות. כל זמן פנוי בחייו, מנוצל היה לעסק התורה, ולא פסיק פומיה מגירסא. שקיעותו בתורה היתה דבר פלא. שעות על גבי שעות שוקד היה על תלמודו ברצף ובריכוז עצום. כשהיתה קושיא עומדת לפניו בלימודו, ניתן היה לראותו במשך זמן ממושך רכון על ספרו בלי להניד ראש.
מרן חכם יהודה הפציר בו להיכנס להיכל ישיבת 'פורת יוסף' המעטירה ולכהן בה כמשגיח רוחני. רבי משה חיים, שברח מכל זיק של שררה וכל רצונו היה לחסות תחת עץ החיים ולעמול באורייתא קדישתא, סירב בתוקף, וכשגברו הלחצים, סיכמו כי ייכנסו לביתו של הגאון המופלא רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, 'הסטייפלער', ויקבלו את הכרעתו. הסטייפלער הורה לרבי משה חיים באופן הברור ביותר להיענות למרן חכם יהודה צדקה, ורבי משה חיים מצדו הסכים, בתנאי שיהיה זה לשנה אחת בלבד.
בתום השנה, ביקש רבי משה לשוב ולעמול בתורה בין כותלי בית המדרש, אך מרן חכם יהודה הגיע אליו ובפיו 'הצעה מפתה': אם יאות להישאר בישיבה ולהמשיך להשפיע מרוחו הגדולה על התלמידים, הוא ייתן לו במתנה את זכות הלימוד עם החברותא שלו בתורת הנסתר. עד כדי כך התמסר מרן חכם יהודה לטובת העמדת קומתם הרוחנית של תלמידי הישיבה.
החברותא של מרן חכם יהודה, היה הגאון הקדוש חכם ששון עבדול עזיז מזרחי זצ"ל, מחבר סדרת הספרים "באתי לגני", על עץ חיים וכוונות הרש"ש.
במשך כשלושים שנה למדו מרן חכם יהודה וחכם ששון את תורת הנסתר, ועל מנת שלא יוודע הדבר הניחו לפניהם ספרי גמרא וכאשר מישהו הגיע בסמוך אליהם, מיד הניחו מעל ספרי הקבלה את הגמרות.
רבי משה חיים קפץ על ההצעה כמוצא שלל רב, ומאותו רגע הפכו חכם ששון ורבי משה חיים אוהבים איש את רעהו אהבת אמת, אהבה שאינה תלויה בדבר. בכל יום היו לומדים בחברותא, כשלעיתים מצטרף אליהם גם מרן חכם יהודה.
אל פסגת ההר
דמותו ואישיותו של רבי משה חיים הפכו לחלק מעצמיותה של ישיבת פורת יוסף שבה כיהן במשך עשרות בשנים. התלמידים נקשרו אליו בקשרים עבותים. הוא הכניס בשיחות ובשיעורים מושגי רוח גבוהים, יחד עם הבנה ורגישות לנפש התלמידים. בכוחו וברוחו הגבוהה היה מנשא ומרומם לגדלות, הוא לימד את תלמידיו להתנשא מעל קטנוניות הנעורים והבלי העולם הזה.
"הוא נתן לנו את הדמות בחיים מה זה מוסר. ממנו למדנו מה זה מוסר, מה זה ללמוד, מידות, ענווה. איך הוא היה בוכה בכל כוחו כאשר היו משבחים אותו. לא יכל לסבול", העיד תלמידו ראש ישיבת 'עטרת יצחק', הגאון רבי יצחק ברכה שליט"א, "היה מרן חכם יהודה צדקה נכנס, והוא היה מוריד את הראש ככה ובוכה... ראינו את זה בעיניים. אף פעם לא ראינו דבר כזה, אנו לא הכרנו צדקות כזו. מרן חכם יהודה יום אחד בא לישיבה, ואמר לנו: 'תדעו לכם, אין אחד שיכול להשפיע כמו רבי משה חיים. אפילו את שכרו שהיה בדין כמשגיח בישיבה לא נטל. הכול לשם שמים'.
"היינו גם כן בחורים צעירים לא היינו יודעים להעריך את זה. ואיזו ענווה, כיצד היה יורד לכל אחד להסביר לו כל דבר ולדבר איתו מוסר. הוא שימש את כל גדולי המוסר. הוא היה ענק במידות. כמשגיח היה יודע לפתור בעיות והכול בפנים מאירות.
"מרן חכם יהודה מאד החזיק ממנו והיה מתייעץ אתו אפילו בענייני הנהגת הציבור. אך הוא בענוותנותו הצניע זאת".
בשל אותה ענוותנות, גם לא יכול היה לסבול שמכבדים אותו. "אף פעם לא היה מוכן שינשקו לו את היד, לא משנה מי זה ולא משנה מה המחיר", מספר לנו אחד מנכדיו, "תמיד היה אומר: אני אנשק לך את היד"..
ותגד לבית יעקב
לאחר הסתלקותו של מרן חכם יהודה צדקה זצוק"ל, בשנת תשנ"ב, פרש מתפקידו כמנהלה הרוחני של הישיבה באומרו כי הוא היה מחויב בתפקיד למרן חכם יהודה. באותו הזמן קרא לו רבו הגה"ק חכם ששון מזרחי והטיל עליו משימה חשובה וקדושה, באומרו כי עליהם להקים בית ספר וסמינר לבנות ישראל ממשפחות צדקניות שיפעל על טהרת הקודש, וללא שום סיוע ותמיכה ממקורות חיצוניים.
בתחילה ניסה רבי משה חיים לטעון כי כל רצונו לשוב לעמל התורה, לאחר השנים הרבות שהשקיע בתפקידו כמשגיח הישיבה, וישנם מספיק עסקנים נכבדים שיכולים ליטול על עצמם את המשימה החשובה.
אולם חכם ששון מזרחי, התעקש כי דווקא הגרמ"ח הוא זה שצריך להידרש לדבר, ואף הוסיף והמתיק עימו סוד, כי זוהי מטרת בואו לעולם ועליו לעסוק בזה לצורך תיקון נשמתו, תוך שהוא מבאר בפניו את העניין בדרך הסוד על פי תורת הגלגולים. כך קמו מוסדות בית החינוך 'אורה ושמחה'.
כדי לתת את הכוח הרוחני הנדרש לצאת למסע, הציע לו חכם ששון הצעה נדירה ועילאית: "אנחנו נערוך כתב שותפות: כל אחד מאיתנו נותן לרעהו חצי מהעולם הבא שלו! כך, לי יהיה חלק גדול בזכות העצומה שאתה תקים, ולך יהיה חלק בכל מה שאני לומד".
כדי לחזק את ההסכם הנדיר, הלך חכם ששון יחד עם רבי משה חיים לקנות קבר בבית החיים סנהדריה, בו טמונים רבותינו מצוקי ארץ זי"ע, כדי שיהיו קרובים גם בבית העלמין.
בכל אורחותיו, סלד הגרמ"ח מאלו שביקשו לחולל שינויים בהנהגות הקהילה ובערכי היהדות, להתאימם ל'רוח התקופה' ולשנות מהמקובל בעם ישראל מדורי דורות, והם פגשו מולם את רבי משה חיים ב'עזות דקדושה'. למולם, לבש את מדי הקרב ולחם בעוז ובתעצומות, כדי שדרך התורה תישמר בטהרה, והחינוך יוותר נקי מכל השפעה זרה, בצניעות ובהקפדה על שמירת המצוות בלי כל שינויים חלילה.
בשנים האחרונות נחלש מצבו הבריאותי של הגרמ"ח מה שהקשה עליו לצאת לארצות נכר ולהתדפק על דלתות נדיבים לצורך החזקת המוסדות, וכך צבר המוסד חובות רבים. המצב נראה היה כדרך ללא מוצא. צריך לשלם משכורות ואין כסף בחשבונות הבנק. הרב זעק מנהמת ליבו שצריך להאמין באמונה שלמה שהבורא יכול לפתור את הכול. "אתם חושבים, שאני הבאתי דולר אחד כשנסעתי לחו”ל? הלא הקדוש ברוך הוא זה ששלח לי את הכול, ואני הייתי רק הצינור", הסביר ותבע מבני ביתו להאמין כך באמונה שלמה. "אם תאמינו", אמר "תראו השגחה עליונה".
כעבור מספר ימים הלא יאומן אכן קרה. לביתו של המשגיח הגיע אדם לא מוכר, ששמע על דמותו מחבר שמתגורר מעבר לים, ובא לבקש ברכה. תוך כדי השיחה נודע לו על מצבם הקשה של מוסדות החינוך. האורח התעניין וביקש את פרטי חשבון הבנק ולמחרת הגיעה שיחה מפקיד הבנק שביקש לעדכן על תנועה חריגה בחשבון. מתברר כי אותו יהודי הפקיד סכום כסף עצום שאיפשר לשלם את המשכורות באותו החודש ואף כיסה חלק ניכר מהחובות הרבים.
"סבא חי באמונה והשגחה פרטית שהכל בכל מכל כל מהשם יתברך", מספרים הנכדים, "פעם אחת היה חסר כסף לסמינר והגיעו לסבא ושאלו אותו מה לעשות, הוא צעק עליהם: 'אתם לא מאמינים בהשם? מה נראה לכם, שהוא לא יכול להביא?'. ניסו לומר לו שהגיעו מים עד נפש. הוא ענה להם: בגלל זה שאתם לא מאמינים, אתם חוסמים את השפע, אתם תראו איך השם יכול להביא ויכול לעשות הכול בשניה, ובאמת יום אחר כך הגיע מישהו לסבא עם חבר מהקהילה שתרם צ'ק בדיוק על סך הסכום שהיה חסר לסמינר".
• • • • •
ביום ראשון השבוע, בצאתו מעצרת ההתעוררות שנערכה במלאת השבעה להסתלקותו של הגרמ"ח זצ"ל, ניגש אברך אל הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א, חבר מועצת חכמי התורה וראש ישיבת 'אור החיים'.
"הרב רואה אותי כך?" אמר חרישית, "השמחה שלי, היראה שלי, הכול בזכותו של רבי משה חיים." הגר"ר אלבז ביקש לשמוע את סיפורו. וכה היו דבריו: "פחדתי מבחינות. לא הצלחתי להיבחן בשום מקום. סיימתי תלמוד תורה וישיבה לצעירים, הלכתי לישיבות, ביקשו מבחן, לא הצלחתי. אמרו לי: לך הביתה". כשהוא מיואש, ניגש לישיבת פורת יוסף, לנסות עוד פעם אחת. "ניגשתי לרבי משה חיים", סיפר, "שאל אותי: היית בישיבות אחרות? ניסית להתקבל? אמרתי: 'כן, אבל לא קיבלו אותי, אני לא מצליח לעבור מבחן'. אז הוא צחק ואמר: כאלה אני אוהב, כמוך. פה אתה תלמד". סיים הלה את סיפורו ואמר: "הרב, היום אתה רואה אותי לומד תורה, יראת שמים, משפחה, דרך. הכול בזכותו. הוא קיבל אותי, עודד, דחף, האמין". התרגש הגר"ר ואמר: "עוצמת העידוד משנה את חיי האדם. מילה אחת שמרימה, יד שמונחת על כתף, מקבלת, מחזקת. כך בונים אדם".
ואולי, כל זה, מתחבר כחוט השני, אל הרגע שבו כמה מילים של אכפתיות הניחו את היסודות לדמות המופלאה של הגאון הצדיק רבי משה חיים אריה זצ"ל, מילים שבנו אדם שהיה לצדיק עליון מדורות קדומים, כזה שהעמיס על כתפיו עולמות-עולמות, דורות של תלמידים ומשפחותיהם שגדלו לבני תורה, רבבות נשמות שחבות לו את חייהם, ומלמד אותנו יותר מכל משמעותה של דאגה לאחר, כוחן של מילים טובות שהולכות ויוצרות בעצמן עוד אינסוף מילים טובות מאירות ככוכבים לעולמי עד, אור ההולך וממשיך מכוחו.
רצון יראיו יעשה
בני המשפחה מביאים בפנינו שני מעשים מופלאים, שברגע הראשון נשמעים כלקוחים מסיפורי צדיקים מהדורות הקודמים, אולם הדברים המובאים ברשימה זו, אומתו באופן בלתי אמצעי ע"י כותב השורות, שנוכח וראה במו עיניו את כל חלופת התכתובות בעניין.
בשנים האחרונות מצב בריאותו של הגרמ"ח הלך ונחלש, אולם לא נשקפה כל סכנה מיידית לחייו. ביום ראשון בשבוע שעבר (י' כסליו), אכל רבי משה חיים את ארוחת הערב. בשעה 22:00 נכנס מעט מזון לריאותיו, והוא הובהל לבית החולים. האירוע הבריאותי הפתאומי דרדר את מצבו בצורה מיידית, וביום שני בשעה 7 בבוקר, רבי משה חיים זצ"ל השיב את נשמתו הטהורה לבוראו, כשעד לפטירתו ממש הוא היה בהכרה וצלילות דעת מלאה.
"סבא אמנם היה חלש וחולה משך זמן רב, אבל הסתלקותו הייתה פתאומית, ללא רמז מקדים", מספר נכדו של הגרמ"ח, "אם יש משהו שיכול להמחיש את צדקותו זה המעשה שמלמד כיצד משמים לא רצו שיסתלק מהעולם עד שישלם את כל חובותיו עד לפרוטה האחרונה, ואפילו לפנים משורת הדין".
כפי המובא בכתבה, מצבם הכלכלי של מוסדות החינוך שהקים, לא היה משופר בשנים האחרונות. כתוצאה מכך הצטברו חובות רבים, בין היתר לקופות הפרשות הפנסיה של המחנכות המסורות שעבדו במוסדות.
לפני למעלה משנה ביקש הגרמ"ח מאחד מבני משפחתו שיטול על עצמו את המשימה לבדוק את מצבת החובות כאמור, כדי שישלימו את הנדרש.
כשהתחילו לבדוק ולטפל בעניין, הסתבר כי המצב מורכב וסבוך ביותר, מכיוון שחלק מהכספים שהופקדו לא שויכו בצורה תקינה במשך שנים רבות מה שגרם לבוקה ומבולקה. רואת החשבון שהתבקשה לסייע והקדישה לכך חודשים רבים, כמעט התייאשה והרימה ידיים. באורח פלא, בשבוע שלפני פטירתו הגיעו המסמכים החסרים שעזרו ליצור את תמונת המצב האמיתית, ולוודא את סכום ופירוט החוב המדויק לכל אחת מהעובדות.
כשבישרו זאת לגרמ"ח הוא מאד ושמח וביקש לעשות כל מאמץ כדי להשלים את התשלומים במהירות, אבל עיכובים בירוקרטיים שונים ומשונים שצצו לפתע מכל עבר, מנעו את סיום התהליך. מאמצים כבירים הופעלו כדי לפתור את הבעיות שנוצרו, אך ללא הועיל. ביום ראשון בשבוע שעבר, לפתע התחילו הבעיות להסתדר כמעט מאליהן, ובשעה 17:31 בערב הועברו כל הסכומים החסרים. שעות בודדות לפני הסתלקותו.
מעשה פלא שני שקרה באותו יום.
כמובא לעיל, על פי מצוותו של רבו, הגה"ק חכם ששון מזרחי זצוק"ל, קנה הגרמ"ח קבר בבית החיים סנהדריה כדי להיטמן אחרי פטירתו, בסמיכות לחכם ששון.
בחודש אלול תשס"ה נפטר אביו רבי יצחק. בשל רצונו לכבד את אביו, עשה רבי משה חיים מעשה שהפתיע את כולם: הוא ויתר על חלקת הקבר שנועדה לו סמוך לרבו, ומסר אותה לטובת קבורת אביו זצ"ל.
מאז, ניסה הגרמ"ח בכל דרך ועמל קשה להשיג חלקה חילופית בבית החיים בסנהדריה, אולם ללא הצלחה. חשוב היה לו להיקבר דווקא בקבורת שדה וליד הרבנית שתחי', והוא התעקש שלא להתפשר על כך, ואף לא לקנות חלקת קבר במקום אחר. והתשובה שחזרה על עצמה הייתה: "אין סיכוי, אין יותר מקום". בני המשפחה גם הם ניסו שוב ושוב, אך לשווא.
בכל אותה תקופה היה אחד הבנים מספר לאביו הצדיק על הקושי העצום למצוא חלקת קבר בסנהדריה. אך רבי משה חיים, איש האמונה הטהורה, הגיב תמיד בשלווה מוחלטת: "נראה לכם שהקב"ה לא יודע איפה אני צריך להיקבר? הרי ברור שיש לי כבר מקום. הכל בסדר בניי, הקב"ה לא שוכח אף אחד".
ארבעה ימים קודם הפטירה, ביום חמישי ז' כסלו, כאשר הרב היה במצב בריאותי יציב לחלוטין, נפגש אחד הבנים "במקרה" עם חברו שניסה לעזור בעבר ברכישה. הבן התחנן שוב: "תנסה בבקשה שוב לחפש בסנהדריה. הבטחתי לאבא".
למרבה הפלא לאחר מספר דקות, החבר התקשר וסיפר, כלא מאמין: "בדיוק עכשיו דיברתי עם הנהלת בית העלמין סנהדריה. ברגעים אלו ממש התפנו זוג קברים – לפני שזה נחטף עכשיו! תשלח מהר צילום תעודת זהות של אבא שלך!".
בן המשפחה לא האמין למשמע אוזניו, והשניים קבעו ליום ראשון להשלים את הליך הרכישה והרישום. ביום ראשון בשעה 15:45 נפגשו בבית העלמין והקבר המיוחל נרכש בהצלחה, פחות מ12 שעות לפני רגע הפטירה.
יום חמישי בצהרים נמצא הקבר, יום ראשון נרכש, יום שני בבוקר נפטר ונקבר בו.
"צריך ללמוד ממעשיו ולהשתדל להתנהג כמוהו" - מרן הגאון חכם יהודה צדקה זצ"ל
המשגיח הרוחני בישיבתנו רבי משה חיים אריה שליט”א יש בו גדלות אמיתית. אני לא אומר סתם, אני יודע. יש בו גדלות ממש אמיתית. אף פעם לא החסיר מלבוא לישיבה מהיום שנכנס לפה. תמיד בא. שום יום לא החסיר. יהיה מה שיהיה. השבוע היה צריך לערוך ניתוח בגרון וממילא חייב להחסיר יומיים לכל הפחות. ליבו כאב על כך. היה קשה לו שלא יבוא למשך יומיים לישיבה. לא יכול לסבול. וכיוון שהצטער על כך שהוא לא בא - הוא יקבל שכר על זה שלא בא.
תראו מה זה, רק שכב יומיים בבית החולים ואתמול סך הכל יצא מבית החולים וכבר אתמול, דהיינו באותו יום שיצא, כבר בא לישיבה ולמד ולימד כרגיל כאילו לא קרה כלום. ישב ולמד כדרכו בקודש כל הסדר של הצהריים ואילולי שהפצרתי בו, היה גם בא ללמוד בסדר שלישי בלילה. אישיות נפלאה ממש.
פעם היה בכפר סבא לצורך מצווה שהיה חייב להיות שם. הוא התכוון לחזור לירושלים בכדי להגיע לסדר בזמן, אבל באותן שעות לא היו אוטובוסים לירושלים ואם היה מחכה עד שיצא האוטובוס ודאי שהיה מאחר. לכן הוכרח לבקש ממישהו שייקח אותו בטרמפ. שאל אותו האם אתה מגיע לירושלים? לא, ענה הנהג, אני מגיע לפתח תקווה. אמר בליבו נעלה ואחר כך השם יעזור. וכשהגיעו לפתח תקווה כבר בא לרדת מהמכונית ואמר לו הנהג אתה יודע מה, בוא ואקח אותך לירושלים. פלא פלאים. אולי זה היה אליהו הנביא, אני לא יודע. כבר הגעתי לפתח תקווה אמר לו, אבל בוא ניסע לירושלים. בסוף לקח אותו עד לישיבה הקדושה והגיע לסדר בדיוק בזמן.
כשהאחות שלו התחתנה הוא לא הלך לחתונה על חשבון הסדר. בשעה תשע כשנגמר הסדר אז הלך לאולם.
הרב אריה - אף פעם לא משקר. תמיד אומר אמת לאמיתו. ואפילו שיודע מראש שעלול להפסיד על ידי זה, לא אכפת לו. על מנת כן הוא מוכן מראש. ובאמת חי בכבוד. הולך תמיד בטוח. ליבו שלם שאין בו שום שקר. והוא חי חיים טובים. לא מפסיד כלום בזה שלא משקר.
בישיבה הוא עובד שלא על מנת לקבל פרס. כמעט בחינם. רק לשם שמיים. יש בו הרבה מידות טובות, ענוה, צניעות, תורה ומעשים טובים. אני כל הזמן עוקב אחר מעשיו וממש אישיות נפלאה מאוד. אני נדהם כשמתבונן ועוקב אחריו.
תמיד אנו מביאים לכם דוגמאות מהרבנים של הדורות שעברו אבל אתם לא צריכים את זה. אל תסתכלו על הרבנים שלפני מאה שנה. תגידו הם דור אחר ואנחנו דור אחר. פה יש לכם צדיק נפלא חי בינינו. לומד עמנו וחי ביחד איתנו. צריך ללמוד ממעשיו הרבים ולקחת ממנו דוגמה אישית. יותר מהמוסר שנותן לכם, תוכלו ללמוד מהדוגמה האישית שלו. קשה למצוא אדם כזה. ואם כבר זכינו צריכים לנצל זאת עד הסוף. ללמוד ממעשיו ולהשתדל להתנהג כמוהו.
מתוך שיחה שמסר בישיבת 'פורת יוסף – גאולה' ונרשמה ע"י אחד התלמידים, הגאון רבי יגאל בביוף שליט"א. נציין כי באותו הזמן הגרמ"ח אריה זצ"ל היה בשנות הארבעים לחייו.
0 תגובות