דבר נפל בישראל. השבוע, רחובותיה של עיר התורה והחסידות בני ברק לא ידעו מנוח. אך בעוד שבשעות "בין הסדרים" של יום ראשון היו אלו הדים מקומיים של חיכוך מול כוחות הביטחון שנכנסו לעיר, הרי שמה שהתרחש ביום שני ברחוב עזרא היה סיפור אחר לגמרי.
זו לא הייתה הפגנה פוליטית, וגם לא מאבק על טריטוריה. הייתה זו זעקה רוחנית עמוקה, ניסיון של רבים להציב קו אדום ולשרטט מחדש את הגבול שבין חסידות שורשית לבין מה שנראה כהיפוכה הגמור.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
השורשים של הבעש"ט: קירוב ולא נידוי
כדי להבין את גודל השבר שהוציא את המפגינים לרחוב, עלינו להפליג מאות שנים לאחור. כאשר יסד מרנא הבעל שם טוב הקדוש את דרך החסידות, הוא חולל מהפכה של אור. בעולם שבו הנידחים והפשוטים הרגישו רחוקים, הגיע הבעש"ט ולימד שאין יהודי אבוד. מטרתו הקדושה הייתה לקרב כל נפש, לעבור בכפרים ובעיירות ולמצוא את הניצוץ גם בלב המרוחק ביותר.
ברבות השנים, מיליוני יהודים בכל קצווי תבל הולכים לאור הדרך הזו, דרך של אהבת ישראל ודבקות. אך השבוע, ברחובות בני ברק, הורגש כי יש מי שלקחו את ה"חסידות" והפכו אותה על פיה.
כשהחסידות הופכת לכת סגורה
המוחים שהתגודדו השבוע לא יצאו נגד חסידות ספציפית או נגד הנהגה אישית כזו או אחרת, אלא נגד תופעה שמאיימת על שלמות המחנה. בלב בני ברק של שנת 2026, התברר שישנם מקומות שבהם הדרך השתנתה, במקום לקרב - מרחיקים, במקום לאהוב - מוקיעים.
במקומות אלו, כך נטען בכאב, הנאמנות היא חזות הכל. מי שמעז להרהר, מי שבוחר בדרך מעט שונה, מוצא את עצמו ואת משפחתו מופקרים. חברי הקהילה מוזנים בדברי שטנה נגד כל מי שאינו צועד בקו הנוקשה.
הציבור החרדי של ימינו מבין היטב את ההבדל בין קהילה חמה ושמורה לבין מנגנונים של שליטה ודיכוי. הזיכרון המר מכתות כמו "לב טהור" עדיין צרוב בבשר החי.
המוחים לא הגיעו כדי לבטל דרך של עבודת השם, אלא כדי להזכיר לכולנו את יסודות היהדות, חסידות היא כלי להעלאת יהודים על דרך המלך - לא כלי להפיכתם לבני ערובה.
הסילוף מול המקור - דמותו של המנהיג הגדול כקונטרה להקצנה
במהלך המחאה הסוערת, נרשם רגע של אירוניה כואבת. מפגינים הצביעו על שלט שהתנוסס על עגורן סמוך, ובו יוחסו להרה"ק בעל ה"ישועות משה" מויז'ניץ זצ"ל שיטות והנהגות קיצוניות. אלא שמי שמכיר ולו במעט את תורתו ודמותו של האי צדיק וקדוש, שהחודש חל יומא דהילולא קדישא יודע כי אין רחוק מכך מן האמת.
עיון בכל ספריו ומאמריו של האדמו"ר ה"ישועות משה" מגלה תמונה הפוכה בתכלית. האיש שחינך דורות של חסידים, מעולם לא הזכיר את המושגים המבדלים והמפלגים שמנסים לנכס לו כיום. אדרבה, כל חייו היו חטיבה אחת של דקדוק בהלכה מתוך מאור פנים.
מי שמבקש להידבק בדרכו של בעל ההילולא, מוטב לו שיביט במעשיו, הוא מעולם לא פספס זמן קריאת שמע או זמן תפילה, והעמיד את הדין וההלכה כנר לרגליו, ללא פשרות אך גם ללא תוספות של "שיטות" זרות. בדרכם של אבותיו הקדושים לשושלת ויז'ניץ, היה ה"ישועות משה" סמל לקירוב. דלתו הייתה פתוחה לכל נדכא וקשה יום. הוא עודד את חסידיו לעסוק בתורה מתוך שמחה ואהבת ישראל, ולא מתוך שנאה או התנצחות עם מי שחושב אחרת.
הניסיון לרתום את שמו של אחד מגדולי המנהיגים בדור האחרון לטובת הנהגות של כת סגורה, הוא לא רק סילוף היסטורי, אלא פגיעה בזכרו הטהור. הציבור שהפגין השבוע בבני ברק לא בא רק למחות, אלא גם להחזיר את הכבוד האבוד של גדולי החסידות האמיתיים, אלו שדרכם הייתה דרך נועם וכל נתיבותיהם שלום.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של יום, כאשר השקט שב לרחובות בני ברק, נשארה באוויר האמת הפשוטה, החסידות נולדה כדי להבעיר את הלב באהבת השם ובאהבת ישראל, וכל דרך המבקשת לכבות את האור הזה בשם הפירוד וההסתגרות – סופה להיעלם מן העולם, בדיוק כפי שלימדונו רבותינו בשושלת הקודש מאז ומעולם.
0 תגובות