ימי שישי הם עבורי השיא – אלפי הודעות מכל המעגלים, שאלות, בקשות ועדכונים. והנה, ביום שישי האחרון, קיבלתי שיעור פרטי ומטלטל על חירות אמיתית. זה התחיל בהודעה קטנה על צג הטלפון: חשבון הWhatsApp שלך הושבת.
באותו רגע, העולם כאילו עצר מלכת. מי שמכיר אותי יודע שוואטסאפ הוא לא רק אפליקציה עבורי – הוא ערוץ הקשר עם אלפי תלמידים, הורים, שותפים לעשייה ב"מדעים ויהדות", זוגות ועמך בית ישראל. פתאום, השקט השתלט. אין הודעות, אין התראות, אין קבוצות!
בעבר, הייתי משתגע מזה. נכנס ללחץ, מפעיל קשרים כדי "לחזור לחיים". אבל הפעם, משהו בי השתנה. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי: "אולי זו המתנה הכי גדולה שקיבלת כהכנה לליל הסדר"?!
קלטתי שוואטסאפ ... הפך ל"מצרים" המודרני שלנו. "מצרים" מלשון מֵצַר – מקום צר וסגור המצמצם את הנפש. אנחנו משועבדים ל"דופמין" של ההתראות, לחרדה שמשהו יתפספס (FOMO), הצורך להיות זמינים לכולם – חוץ מאשר לעצמנו, למשפחתנו ולדברים החשובים באמת. והמלחמה האחרונה החמירה את המצב, כשבודקים עדכונים כל דקה, הופכים לעבדים של החדשות והקבוצות.
•
הנה בתובנה שקלטתי ברגעי השקט של ההתנתקות, אנחנו רגילים לחשוב שהתקשורת הדיגיטלית עוזרת לנו לנהל את החיים טוב יותר, נוח יותר, לכאורה. ואני מדגיש "לכאורה"... ומדוע? כי כשעומדים רגע מהצד, קולטים כמה ההיפך הוא הנכון, הוא לא בדיוק עוזר לנו לנהל את החיים, אלא במידה מסוימת "משתלט" עלינו! למשל: הודעה מקושקשת וחסרת משמעות, יכולה להופיע בצורה בולטת על המסך, ולאו דווקא בגלל החשיבות שלה... רק כי היא עדכנית יותר, (שלא לומר אם היא מגיעה כ"תוכן מקודם" שמומן ע"י בעלי ענין...), ואילו הודעה חשובה באמת, כזו שהגיעה כבר בבוקר מהבית, מהאשה, מהילדים, נדחקה לפינה ואיבדה את תשומת הלב הראויה!
החלטתי לצאת למסע החירות הפרטי שלי. החשבון בסוף שוחרר (עדיין לא לגמרי) – אבל תכלס' אני השתחררתי! כשהאפליקציה חזרה לפעול חלקית, היא כבר לא מצאה את אותו אדם. החלטתי (בלי נדר ) לבנות לעצמי גבולות חדשים. להחליט שהמכשיר איננו חלק ממני! אני חופשי להחליט מתי להניח אותו בצד ולהיות נוכח באמת עם הילדים, הנכדים, עם רעייתי ועם הלימוד שלי.
והנה אפיזודה קטנה: אחד ממכרי התקשר אלי נסער: "חצי יום אתה לא זמין. אתה חי"?... השבתי לו בנחת: ידידי! אני לא זמין? להיפך! כשהנייד אינו זמין, אני הכי הכי זמין... לעצמי, למשפחתי, לפעילות חינוך וחסד !
אני מתעד את החלטתי, כדי שהיא תחייב אותי להתמיד בה. אם אני פחות זמין, אם יצאתי מקבוצה כזו או אחרת – אנא, תדונו אותי לכף זכות. זה לא מחוסר הערכה, אלא מתוך רצון להחזיר לעצמי את השליטה בחיים. אני בתהליך של יציאת מצרים, ותברכו אותי שאצליח.
כותב ה'שפת אמת': "מכח יציאת מצרים מתעוררת בכל שנה אותה הארה, ועל ידה יכול כל אדם לצאת ממיצרי הנפש... עד שהרי זה כאילו הוא ייצא ממצרים".
לכל אחד מאיתנו יש "מצרים" פרטי – פחד משינוי, הרגל הרסני, או כל הגבלה אחרת. חג הפסח מעניק לנו כוח רוחני לשבור את השעבודים האלו.
ולסיום, השנה אני לא רק אשאל 'מה נִשְׁתַּנָּה?' אלא גם 'מה נִשְׁתַּנֶּה"?... איך נהיה יותר טובים, ואיזה הרגלים אני אשנה ואשתנה!
פסח כשר, שמח, – חופשי באמת!
0 תגובות