חג "שביעי של פסח" מזמין אותנו לעצור לרגע על שפת הים ולנסות לדמיין את הדרמה יוצאת הדופן. עם ישראל עומד שם, רגע של אי-ודאות ופחד, המצרים דולקים מאחור והים סוער מלפנים.
חז"ל מתארים כיצד נחלק העם לארבע קבוצות: היו שקראו לחזור למצרים ולבחור בעבדות המוכרת, היו שביקשו להילחם בקרב אבוד מראש, היו שהתייאשו וביקשו לקפוץ אל הגלים, והיו שהציעו רק לעמוד ולהתפלל.
כל קול ייצג היגיון אנושי אחר, אך הקדוש ברוך הוא הורה למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
ואז, באופן שלא העלו על דעתם, הים נקרע. רגע זה מלמדנו שהישועה אינה חייבת להימצא בתוך "הקופסה" של האפשרויות המוכרות לנו, אלא מגיעה לעיתים ממקום בלתי צפוי לחלוטין.
•
הלקח הזה מהדהד לאורך הדורות, וזכיתי שהוא עובר במשפחתי כצאצא של ה"נודע ביהודה", רבי יחזקאל לנדא זצ"ל רבה של צ'כיה. באחד הימים בפראג, פגש הרב בנער נוצרי לבוש קרעים הממרר בבכי בקרן רחוב. הנער סיפר בכאב כי התייתם מאמו, ואביו האופה נישא לאישה קשת לב שמעמיסה על שכמו בכל בוקר סלים גדושים בכיכרות לחם.
"אם איני מוכר את הכל", התייפח הנער, "היא מכה אותי באכזריות". באותו יום אמנם הצליח למכור את הלחם, אך לחרדתו גילה כי שלושים הזהובים שהרוויח אבדו דרך חור בכיסו. הוא רעד מהמחשבה על השיבה הביתה בידיים ריקות. הרב, שראה לנגד עיניו נפש חרדה, הכניסו לביתו, השביעו בלחם ובמים, והוציא מכיסו שלושים זהובים שנתן לנער כמתנה. הנער חזר לביתו כשדמעות הייאוש הופכות לאור של תקווה, ובלבו נחרתה הכרת הטוב שאין לה שיעור.
שנים חלפו, ובליל שביעי של פסח הגיע לבית הרב בחור צעיר שלחש בחשש: "אני הוא הנער שהצלת". הוא גילה לרב סוד נורא: האופים בעיר התכנסו והחליטו להחדיר רעל קטלני בלחמים שיאפו למוצאי החג, כדי שכל היהודים שיקנו לחם טרי לאחר הפסח - ימותו. הרב הבין שעליו לפעול במהירות אך בחוכמה, מבלי לחשוף את הנער. הוא הוציא כרוז בהול לכל הקהילה והכריז בבית הכנסת כי הגיע למסקנה שהשנה חל הפסח באיחור של יום, ועל כן חל איסור חמור לאכול חמץ יממה נוספת. הקהילה נדהמה, אך צייתה באמונה.
במוצאי החג ה"רגיל", עמדו האופים ותמהו מדוע אין קונה, ובהמשך אף תבעו את הרב לדין על הנזק הכלכלי. בבית המשפט דרש הרב שכלבים יטעמו מהלחם "הטרי", והתוצאות הקטלניות לא הותירו מקום לספק. המזימה נחשפה, והקהילה ניצלה.
הרב התבטא לאחר מכן כי לא חכמתו עמדה לו בסיטואציה המורכבת הזו, אלא אותם רחמים שהפגין כלפי הנער שנים קודם לכן, בבחינת "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".
סיפור ההצלה הזה, כמו קריעת ים סוף, מזכיר לנו שבכל דור ודור דרכי ההצלה הן נסתרות ומופלאות. גם כיום, מול בלבול ומבוכה, עלינו לחזק את האמונה ש"נצח ישראל לא ישקר".
הפתרון אינו נמצא בוויכוחים או בדעות הסותרות שאנו שומעים, אלא הוא נרקם ממעשים של חסד וענווה, מתוך חיזוק האמונה ומידת הביטחון המלווים אותנו גם בלב הערפל. בשביעי של פסח נלמד לקחת אוויר, להרגיע את הרוחות ולהביט באמונה אל מכלול האפשרויות, כי מי יודע מאין תבוא הישועה.
חג שמח וקיץ בריא ורגוע לכל עם ישראל.
0 תגובות