בכל שנה, כשיום השואה מגיע, צפות מחדש העדויות הקשות. אך בתוך ים הכאב, דמותו של הרה"ק בעל ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע עומדת כסמל של גבורה יהודית על אנושית. המרצה הנודע ישראל גולדווסר, המפליא לתאר את אימי השואה, חוזר אל הרגעים שבהם המילים נגמרות והאמונה מתחילה.
בעדויות הניצולים חוזר שוב ושוב רגע אחד, נורא מכל. זהו הרגע שאחרי הסלקציות האכזריות, אחרי שחרטו את המספר על היד וקרעו את הבגדים. היהודים היו יוצאים מהצריפים, המומים ומעורפלים, ושואלים זה את זה בלחש רועד: "איפה הילדים שלנו? לאן הם נלקחו?".
ואז, כך מספר גולדווסר, הייתה היד נשלחת מעלה, מצביעה על הארובה הניצבת במרכז המחנה, על העשן השחור והסמיך המיתמר ממנה אל השמים. "שם", היו אומרים בכאב שאין לו סוף, "שם הילדים שלנו".
בתוך התופת הזו עמד האדמו"ר מקלויזנבורג. הוא, שחזה בעיניו איך כל עולמו נחרב. אחת עשרה ילדים, פרחים טהורים, נעקדו על קידוש השם בשואה האיומה. על בנו ליפא ז"ל, העיד האדמו"ר בכאב כי נועד להיות גדול הדור. בעת שהמשפחה כולה הסתתרה במקלט, נאלץ הרבי להסתתר בקבר בבית העלמין, הוא ידע כי כרב ומנהיג, הנאצים יחפשו אותו ראשון.
המספרים בלתי נתפסים: 150 בני משפחה קרובים נרצחו. האדמו"ר נותר יחידי בעולם, עני ואביון מכל, פרט לאמונתו היוקדת.
לאחר המלחמה, סיפר האדמו"ר בדם לבו: "איבדתי את הכל, אבל את ריבונו של עולם לא איבדתי".
באותה שבת ראשונה לאחר השחרור, כשעמד האדמו"ר לקדש על היין, הוא פתח באמירת "ריבון כל העולמים". בחדר שררה דממה מעיקה. הניצולים מסביב ידעו את גודל האובדן האישי שלו. האדמו"ר פנה אל בורא עולם, הזכיר את כל מה שנלקח ממנו, אך חתם במידת הדין: "וידום אהרן". הוא מעולם לא הטיח דברים, מעולם לא התלונן. הוא קיבל את הגזירה הקשה ביותר שיכול אדם לעבור באהבה גמורה.
גדולתו של ה'שפע חיים' לא הייתה רק בהישרדות, אלא בתקומה. למרות הזכרונות הצורבים והחורבן האישי, הוא מיעט לדבר על הזוועות שעבר. הוא בחר בחיים.
במקום לשקוע באבל, הוא השליך את כל כוחותיו לבניין: הקמת קרית צאנז בנתניה, ייסוד מוסדות חינוך, הקמת בית החולים 'לניאדו' (כנדר שנדר בתופת) והפצת התורה בכל העולם. הוא הפך למנהיג שהפיח תקווה בלבבות השבורים של הניצולים, והראה לעולם כולו שגם אחרי החושך הגדול ביותר אפשר להדליק אור של תורה וחסד.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
0 תגובות