פרשות השבוע, אחרי מות-קדושים, נפתחת במותם של נדב ואביהוא, בני אהרון הכהן. שני צעירים, "מנהיגי המחר", שנכנסו אל קודש הקודשים בשיא של התלהבות רוחנית – ולא יצאו משם בחיים.
לכאורה, זהו סיפור על עוצמה דתית שנגמרה בטרגדיה. אבל התורה אינה ספר היסטוריה, היא ספר הוראות הפעלה. לאחר האסון, התורה מציבה תמרור אזהרה ומסכמת אותו בפסוק מכונן אחד "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם – וָחַי בָּהֶם".
המסר פשוט וחותך: התורה היא תורת חיים. אם הדרך הרוחנית שלך מובילה לניתוק, לקיצוניות ששורפת את המציאות או לכיבוי החיוניות – כנראה שפספסת את התדר. ביהדות, קדושה היא לא למות למען השם, אלא לחיות למענו.
איך עושים את זה? כאן נכנסת פרשת "קדושים" שימו לב למהפכה: אחרי הדיבורים על עבודת המקדש הקורבנות והקטורת, התורה מגדירה מהי קדושה באמת. היא לא שולחת אותנו למנזר בהימלאיה ולא להתבודדות בסיני, היא שולחת אותנו לסופרמרקט, למשרד ולסלון בבית. קדושה היא: "איש אמו ואביו תיראו", "לא תעשוק את רעך", "לפני עיוור לא תיתן מכשול", והשיא – "ואהבת לרעך כמוך".
•
קדושה לא נמדדת באורך הזקן או בעומק הפלפול, אלא ביושרה שלך בעסקים ובסבלנות שלך לשכן. היא נמצאת ביכולת לקחת את ה"אש" הרוחנית ולתרגם אותה למידות טובות.
החיבור לימים אלו, ימי ספירת העומר, הוא קריטי. אנו מציינים כעת את זכרם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו. מדוע? חז"ל מלמדים שזה קרה כי הם "לא נהגו כבוד זה בזה". היו להם תורה ורוחניות בשפע, אך היה חסר להם הבסיס האנושי המצופה מהם.
חשוב להדגיש: התביעה עליהם הייתה על פי דרגתם הרוחנית הגבוהה. הם היו אמורים להיות החוליה המרכזית בשרשרת הדורות – אלו שמעבירים את התורה ממשה ויהושע הלאה – ולכן נדרשו מהם מידות נעלות וכבוד הדדי שיהוו "פלטפורמה" ראויה לתורה כזו. כשהמידות הללו לא עמדו בסטנדרט הנדרש ממעלתם, הם ירדו מהבמה.
זו הסיבה שהטרגדיה התרחשה דווקא בימים שבין פסח לשבועות – זמן ההכנה למתן תורה. הם לימדו אותנו בדרך הקשה ש "דרך ארץ קדמה לתורה" בלי כבוד הדדי כתשתית, התורה עלולה להפוך לאש ששורפת במקום לחמם. עלינו לזכור: קדושה שאינה מחוברת למידות ולחיים, אינה התורה המקורית.
•
כעת, כשאנחנו צועדים לקראת חג השבועות, אנחנו בונים את ה"כלי" לקבלת התורה. הכלי הזה אינו רק אינטלקטואלי, הוא קודם כל מוסרי. זו היכולת להכיל את מי ששונה ממני, להיות "בן אדם" לפני שאני "בן תורה".
אם נצא מהשבת הזו עם החלטה קטנה של בין אדם לחברו – חיוך למישהו שקשה לנו איתו, או הקפדה על הגינות במקום שבו אף אחד לא רואה – נקיים באמת את הציווי "וחי בהם". כי בסוף, התורה האמיתית היא זו שגורמת לך להיות אדם חי יותר, אוהב יותר וטוב יותר.
0 תגובות