מפות המבוססות על נתוני מעקב גלויים מראות כי מפציצי חיל האוויר האמריקאי, הממריאים מבסיסים בבריטניה, אינם טסים בנתיב הישיר מעל שמי היבשת. במקום זאת, המטוסים פונים מערבה מעל האוקיינוס האטלנטי, נעים דרומה ועוברים דרך הים התיכון וצפון אפריקה בדרכם לאזורי המשימה במזרח.
המטוסים המבצעים את הגיחות הללו הם מפציצי ה-B-1B לנסר, שהם פלטפורמות תקיפה ארוכות טווח המסייעות למבצעי פיקוד המרכז של ארה"ב. מדובר במפציץ על-קולי בעל כנף משתנה, המסוגל לשאת חימוש במשקל של כ-34 טונות, כולל טילים מדויקים וחימוש נגד ספינות. המפציץ מגיע למהירות של מאך 1.25 ומסוגל לטוס בגובה של עד 60,000 רגל.
הכי אירופה בעולם
הסיבות לעיקוף האווירי הממושך נובעות משילוב של אילוצים דיפלומטיים, אישורי גישה למרחב האווירי, הערכות איום ודרישות משימה ספציפיות. למרות שבריטניה מאפשרת שימוש בבסיסיה למטרות הגנה והרתעה מפני איומי טילים, נראה כי מדינות אחרות ביבשת אינן ממהרות לאשר מעבר בשטחן עבור משימות תקיפה רחבות.
במקביל לעיקוף האווירי, בולט החשש הכבד באירופה מהסלמה מול איראן. בעוד שהודו שברה את הקיפאון והחלה לאבטח באופן פעיל את מכליות הנפט שלה במצר הורמוז תחת "מבצע סנקלפ", בעלות בריתה של ארה"ב באירופה נסוגו. מדינות כמו גרמניה, צרפת ואיטליה סירבו לבקשת ארה"ב לשלוח כוחות צבאיים לאבטחת נתיבי השיט, ובריטניה אף הבהירה כי אין בכוונתה להיגרר למלחמה רחבה.
ההיסוס האירופי צורם במיוחד לאור האיומים המושמעים ביבשת על נכונות להילחם מול רוסיה באופן עצמאי. בעוד שישראל וארה"ב ניצבות בחזית מול האיומים האיראניים, הכוללים שיגור טילים לעבר שטחי ישראל, אירופה נראית כמי שמעדיפה להמתין שגורם אחר יבצע את העבודה.
המצב הנוכחי חושף פער בין הרטוריקה התוקפנית כלפי מוסקבה לבין ה"רגליים הקרות" שמקבלות מדינות היבשת כאשר הן נדרשות להגן על האינטרסים האנרגטיים והביטחוניים שלהן מול טהרן.
0 תגובות