אחת עשרה שנים נתתי מחיי לשירות בצבא. אחת עשרה שנים זה הזמן בו בתור אישה יכולתי לשרת בביתי, את משפחתי, את עצמי ועם זאת עדיין בחרתי בצבא. אין בדברי לנסות ולשכנע, מאמינה אני כי כל אדם יעשה את בחירותיו הנכונות בעצמו אך עם זאת קצת מהעולם אותו לי יצא לחוות כקצינה ביחידה הכי גדולה בצבא, שתחתיה שירתו לפחות 20 חיילים חרדים.
הם היו מגיעים עוד לפני שהשמש הפציעה, והבסיס היה מתעורר אט אט למשמע התפילות שבקעו מבית הכנסת המפואר שעמד מיותם זה תקופה ארוכה ביחידה.
כשהבטן החלה לתת אותותיה הם היו צועדים לחדר האוכל, בהתחלה כקבוצה, אחר כך בקבוצות מעורבות עם חיילים לא חרדים כי כשהבטן מקרקרת ישבו האחים גם יחד.
וכשהשעון הראה שמונה, ממש רגע לפני תום הארוחה היו ניגשים ליטול ידיים. פעמים רבות ראיתי איך חיילים לא חרדים היו מסתכלים על המצווה הזו, שלהם נראית כפעולה אולי קצת משונה, ומצטרפים. יום אחרי זה הם כבר לא בהו מהצד אלא נטלו ידיים עם אחיהם.
היום מתחיל והנה הם מתפזרים לעבודתם הצבאית החשובה. ידעתי כי אסור להגיע אליהם למשרד אך ניתן גם ניתן להתייעץ בטלפון, וכך כל פעם שהמחשב שלי היה מחליט למרוד נגדי הייתי מתקשרת. לא רק שעצתם המקצועית הצליחה להפחית מרמת הכעסים שלי באותו רגע נתון אלא עשיתי לעצמי מנהג, בכל שיחה איתם לשאול גם משהו הלכתי, לשאול על משהו מהתנ"ך, להתעניין ולהשכיל. ואכן מכל מלמדי השכלתי.
רק העצבות דיברה
הם השתלבו ביחידה בצורה הכי נפלאה שיש, כוונתי היא השתלבות שעליה הם ורק הם מחליטים. אם רצונם להסתגר ולא להתערות ביחידה היא כובדה, אך ראיתי איך נוצרת מערכת של יחסי גומלין חברית והדדית משני הכיוונים. אנחנו התקרבנו אליהם והם אלינו. לא כי אנחנו שונים, לא כי אסור או מותר פשוט כי הבנו שתרומתנו היא למען מטרה אחת משותפת. כל אחד בדרכו. כל אחד על פי צביונו.
העקיצה בלב חזרה על עצמה כל ערב, כשראיתי אותם יוצאים מהבסיס לבושים בבגדיהם הרגילים - החולצה הלבנה והמכנסיים השחורות. המדים, נשארו בבסיס. בשכונה החרדית כמו שאתם יודעים המדים לא התקבלו יפה. לא דובר על פחד, לא דובר על איסור. כאן רק העצבות דיברה.
מכל החוויה הזו הבנתי שעם כל השוני בנו, הצבא עם כל הרפורמות האחרונות בהחלט יכול להוות מקום שייתן מחד את האדמה הפורייה לרכישת מקצוע והגנה על המדינה עבור החיילים החרדים ומאידך אותה אדמה תזרע גם את האחדות ביננו, את קירוב הלבבות ואת הדיאלוג בין שני קצוות, שלעיתים נראים כל כך מנוגדים עד כי בלתי ניתנים לגישור, היא זו שתהפוך את הצבא שלנו מצבא של קלישאות לצבא באמת קטן, חכם וחזק אל מול כל אויבנו.