אין "רק תורה", יש גם דרך אמצע / טור אישי

מספרים על איזה אדמו"ר ששמועה התגנבה לאוזניו שאחד מחסידיו משתטה באורוות הסוסים. נגש האדמו"ר ואכן רואות עיניו את החסיד שוכב כאחד הסוסים בתוך הרפש והבוץ. פנה האדמו"ר לחסיד ושאל אותו לפשר התנהגותו. ענה החסיד: "על להיות אדמו"ר איני חולם, להיות חסיד – אני רק חולם, מה אם כן נותר לי להיות? רק כאחד הסוסים". התבונן האדמו"ר בחסיד ושאג "ולהיות אדם! על זה לא חשבת?!".

אנו חיים בעולם קיצוני, בו אור וחושך משמשים בערבוביה, אך לא ערבוביה מרככת וערפלת, כי אם ערבוביה של קצוות, של "או, או", של "נגדנו ובעדינו", של בחירה בין חסיד לסוס.

בשנים האחרונות נפגשתי בבחורי ישיבות רבים אשר החליטו, בצדק או שלא בצדק, שהישיבה אינה מקומם לאורך ימים וזקוקים הם ללימוד מקצוע. אין כאן המקום לדון בבחירה זו, המציאות מצביעה על עשרות ומאות בחורים שכבר בחרו. אלא שבחירה זו מלווה בסוג של טריקת דלת. רבים מהם מפסיקים "לפתוח ספר", ובמוסדות ותיקים שונים, גם כאשר עומדת בפניהם אפשרות לבית מדרש, הם מעדיפים להימנע ממנה.

מחנכים ור"מים שנפגשים בתופעה עומדים נדהמים כאותו אדמו"ר ולא מבינים כיצד רואה הבחור את הבחירה שלפניו רק בין חסיד לבין....

חינכנו את בנינו לתורה, רק תורה, עוד ועוד תורה, אך יש מהם, רבים מדי, שהבינו שאם הם לא בגדר "רק תורה" הופכים הם את עצמם ל"רק לא תורה".

את הדיכוטומיה הזו חייבים לשבור. להטמיע את המסר שיש גם אמצע. שגם מי שהחליט על דרכו מחוץ לישיבה קדושה, התורה עדיין שייכת לו, שייכת אליו.

ב"ה בשנים האחרונות הולכת וגדלה התופעה של חרדים העמלים לפרנסתם, אך לא מוותרים על הלימוד התורני, מי יותר ומי פחות, מי לעומק ומי לרוחב. מחלחלת לאיטה ההבנה שגם אם אינך "חסיד" נעלה, אתה יכול להיות מאלו ש"יגיעת שניהם משכחת עוון".

את ההבנה הזו יש לחלחל גם למטה, לנוער, לאלו שכבר רוצים לצאת או יצאו אל עולם האקדמיה, ההכשרות והתעסוקה. ליצור ולפתח מסגרות, בתי מדרש, חבורות, של נוער ה"עובד והלומד", עובד לפרנסתו, עובד את אלוקיו, לומד לפרנסתו ולומד את תורת אלוקיו.

עקומת הבחורים הממלאים את מוסדות ההשכלה החרדית עולה בטור הנדסי, העקומה גדלה, ועימה גדל הנתק. ועל כן אין "מת מצווה" גדול מאשר לחבר. להראות שלא נורא אם אינך חסיד, יש גם אופציה להיות אדם-נער. נער העובד והלומד.

הכותב משמש כמנהל חינוכי-אקדמי בקמפוס עין חמד