שקר זה שקר

ולמרות זאת, היה דבר אחד שממש ראו על הפנים שלו שהיה מוציא אותו משיווי המשקל: כשהוא היה מגלה שקר או כשהיה שומע על שקר.

בזמנו, עוד בימי חייו, יצא ספר על דמותו של הרב בשם "השקדן". הרב היה מאד נגד הספר הזה, ותמיד טען שהספר הזה כולו מלא בשקרים. וכמה שניסו לומר לו שלא מדובר ב"שקרים" אלא ב"אי דיוקים", אצלו לא היה קיים מושג כזה, "אי דיוקים", בלקסיקון. לא היה אצלו מושג של "שקר קטן" או שקר גדול". שקר זה שקר. ובאותה נשימה שהיה מדבר על ה"שקרים" שבספר, היה אומר: "והראיה הגדולה ביותר שכל הספר הזה הוא שקר, הוא שמו"...

פעם סיפר לו נכדו חביבו הרה"ג אליהו רימר סיפור המופיע בספר: בשנת תרפ"ח, בהיות הגרי"ש כבן 18, הוא השתתף בהספד שנערך במאה שערים על אחד מגדולי הדור מפולין, הרב'ה מאוסטרובצה זצ"ל. המגיד המפורסם שדרש שם, היה ר' נטע וייס. הוא עמד ליד ארון הקודש וממש בכה על הנפטר ודיבר על גדולתו ועל התמדתו בתורה, שבזכות ההתמדה שלו זכה הרב'ה למה שהגיע אליו. ההספד הזה, כך כתוב בספר, היה אחד מהדברים שחיזקו את הגרי"ש בהתמדה העצומה בלימוד בהיותו צעיר (אגב, ידוע שהגרי"ש היה בקי בכל ספריו של הרב'ה מאוסטרובצה - ואפילו בסוכה הקפיד שתהיה תמונה שלו).

באותו רגע שהגרי"ש שמע את הסיפור, הוא עצר ואמר לנכדו: נו, אתה רואה? שוב שקר! שאל נכדו: זה לא מה שהיה? אמר לו הרב: זה היה, אבל המספיד לא היה ר' נטע וייס אלא את הלובלינע'ר-רב (ר' אל'ה קלצקין זצ"ל)! אמר הנכד: מה זה משנה? בכל מקרה מי שיקרא את זה יתחזק מהסיפור, ומה זה משנה אם ההספד היה מזה או מזה? הרב, בתגובה, התיישב על כסאו כשראשו מאדים. הוא לא היה מסוגל להבין איך לא מבינים את מה שאמר, ואמר לנכדו: מה זאת אומרת? תדע לך כלל: משקר לא יכול לצאת שום חיזוק ושום דבר טוב! עצם העניין שכתבת ולא כתבת נכון וזה שקר, אזי מה שאתה טוען שכביכול בזכות הסיפור יתחזקו - אין דבר כזה!

מכאן אתה רואה שאצל הגרי"ש זצ"ל, לא היה בכלל מושגים של "שקר קטן", "שקר גדול", "אי דיוק", "לא הבינו אותי נכון" או "דבריי הוצאו מהקשרם" כמו שנוהגים היום לומר. אצל הרב לא היה הבדל בין כל אלה. שקר זה שקר.

כ"ק האדמו"ר מגור: הם מזייפים את הסמל

לפני כ-15 שנים בערך הייתה החלטת בג"ץ שחייבה את יו"ר המועצה הדתית בירושלים דאז, הרה"ג יצחק רלב"ג, לכנס את המועצה מחדש כדי שישתתף בכינוס נציג רפורמי מטעם מרץ החבר במועצה. בגלל אותו נציג רפורמי, הרב רלב"ג לא רצה לכנס את המועצה כדי לא לשתף אותו בישיבה, אבל סיעת מרץ הגישה על זה בג"ץ, ובג"ץ ביקש לאלץ אותו לכנס את המועצה יחד עם הרפורמי ולשלב אותו בישיבות המועצה (מהשתלשלות האירועים הזאת והתנגשויות נוספות עם הבג"ץ אז, נוצרה לבסוף ההפגנה של חצי מיליון החרדים בכניסה לירושלים).

היו כאלה שבאו אז ואמרו שמכיוון שבכל מקרה במועצה הדתית ישנם כמה עשרות חברים, אולי כדי לא לעשות סערה סביב העניין כדאי לקיים את מצוות הבג"ץ ולכנס כינוס אחד של המועצה עם אותו רפורמי, בו הוא בכל מקרה יהיה בעמדת יחיד וממילא לא יתייחסו אליו, ולאחר מכן כבר אין חובה בכל מקרה לכנס שוב לעתים קרובות את המועצה. מולם, היו כאלה שטענו שאסור לכנס בשום אופן את המועצה עם הרפורמי.

בין לבין, הגיע לגרי"ש שליח מכ"ק האדמו"ר מגור להגיד את דעתו, שהוא מתנגד בכל תוקף לכינוס המועצה הדתית עם הרפורמי, וכי זה חילול ה' גדול. כשהשליח יצא החוצה, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: ילמדנו נא. ברור שמה שכ"ק האדמו"ר אומר זה קודש, אבל יש לכם פשט מדוע האדמו"ר כה חריף בדבר? והוא השיב לי: כן! כשהייתי אצל האדמו"ר, האדמו"ר הסביר לי: בכל מקום בעולם, בארץ, בארה"ב ובכל מדינה, כאשר מישהו נתפס שזייף שטר של מאה דולר או את המטבע המקומי - שופטים אותו, משיתים עליו קנס ולעתים מזומנות או אף נכנס לכלא, והורסים לו את החיים. זו עבירה פלילית חמורה. והשאלה היא למה? אם האדם זייף 100 דולר, תן לו קנס של 300 דולר ותגמור עם זה. למה כל הענישה החמורה הזאת? אלא מה? שכאן העבירה היא לא רק על זה שזייפת "שטר של מאה דולר", אלא על כך שזייפת את הסמל של השלטון - ועל זה השלטון לא יכול לוותר!

להבדיל, כך התבטא האדמו"ר כלפי הרפורמים: הסמל שלנו זה התורה הקדושה, וכשמגיעים אלה ומנסים לזייף את הסמל זה יותר חמור ממה שזה נראה ואסור לוותר על זה. על עצם הדבר שמגיעים כאלה ומנסים לזייף את הסמל, שזה התורה, על זה אנחנו צריכים להיאבק.

כ"ק האדמו"ר מסערט ויז'ניץ זצ"ל

ישנו סיפור מפורסם אצל הרה"צ אריה לוין זצ"ל (חמיו של הגרי"ש), שהיה אדם שמקרב את כולם, מחזק את כולם ומנסה לעזור לכולם. כמה וכמה פעמים באו אליו בטענות, איך הוא מדבר עם רשע כזה, למה הוא מחזק גנב אחר ומסייע למושחת ההוא. ותמיד הוא היה עונה: תראו, אני בן אדם נמוך, וכשאני מסתכל בגובה העיניים שלי - אני יכול להסתכל רק עד הלב של האדם, הלב היהודי. יותר מזה אני לא רואה.

אני מספר את זה, בגלל שבשבוע שעבר נפטר אחד מזקני האדמו"רים, כ"ק האדמו"ר מסערט ויז'ניץ שיצא לי להכיר אותו. הוא היה אדם גבוה ובעל הדרת פנים מרשימה, ועם כל זאת - כשהוא היה מדבר עם כל זר ומצורע, הייתה לו את הדרגה הזאת להתכופף ולהסתכל רק עד הלב של אותו יהודי.

דווקא עכשיו, כשנכנסנו לשלושת השבועות, כמה חשוב שכל אחד יתחזק - כמו שמורי ורבי היה תמיד אומר - במה שהוא יודע שעליו להתחזק, אבל בוודאי ובוודאי בתקופה הזאת עלינו ללמוד מדמותו של האדמו"ר זצ"ל ושכל אחד מאיתנו ינסה לחזק את המידה הזאת של בין אדם לחברו.

הטור פורסם הבוקר ב"כל ישראל" מבית 'קו עיתונות'