ה"אנוסים החרדים" זה סיפור עצוב מאוד, ומכמה סיבות:
א. זה עצוב בגלל הסבל האנושי שעוברים ה"אנוסים", לחיות חיים כפולים זה טרגדיה אנושית לא פשוטה בכלל.
ב. זה עצוב בגלל ההשלכה ההרסנית על חינוך ילדיהם, הן במישור הרוחני-אלוקי והן במישור הנפשי-פסיכולוגי.
ג. והכי חשוב, זה עצוב בגלל מה שזה אומר עלינו, הקהילה החרדית.
ה"אנוסים החרדים" אומרים בעצם, שאנחנו - הקהילה החרדית - אונסים אותם. כקהילה יצרנו לחץ חברתי (משפחתי, כלכלי ועוד), וזה מה שמשאיר אותם לחיות חיי סבל בתוך הקהילה החרדית.
כששמעתי על ה"אנוסים" תהיתי לעצמי:
האם הלחץ החברתי שמחזיק אותם בתוככי הקהילה החרדית הוא רק נחלת ה"אנוסים" בלבד, או שמא רבים בינינו אוחזים בדת רק בגלל הלחץ הזה?
ולדעתי התשובה היא ברורה בהחלט:
"כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו".
ביט' כסלו השנה התוועד הרב יוסף מלכין בעיה"ק ביתר, וכך אמר (בשם המרצה המפורסם ר' מאניס פרידמן ממינסוטה - אח של אברהם פריד):
"היהדות איננה דת".
וכך הסביר:
מהי דת? ומהו יהודי?
דת היא מסגרת של חוקים, מה אסור ומה מותר.
מי שמקיים את החוקים נמצא בתוך המסגרת, ומי שלא מקיים את החוקים נמצא מחוצה לה.
כך נוצר מצב שהדת מודדת את האדם על פי מעשיו, את הגבר לפי אורך זקנו וציציותיו, ואת האשה לפי רמת צניעותה.
בבואנו לדון מיהו יהודי, ומהי יהדות? מתברר די מהר (מבחינה הלכתית) שיהודי זה מי שנולד לאמא יהודיה, גם אם אינו מקיים שום מצוה ממצוות הדת.
אך אם אינו מקיים שום מצוה דתית, במה הוא יהודי? מהי היא אותה 'יהדות' ללא קיום המצוות?
על נקודה זו סובב והולך "בעל התניא" ומבאר באריכות שיהודי זה אדם גשמי המהלך על כדור הארץ, ובתוכו שוכנת לה נפש אלוקית, מין בעירה פנימית שלא נותנת לו מנוח. בעל התניא (יט) ממשיל זאת לנר, כתוב "נר ה' נשמת אדם" כאותו נר השואף כל הזמן למעלה אל שורשו, כך הנשמה כוספת במעין בעירה פנימית נשמתית אל-על, אל שורשה ומקורה.
אמהמה, הנשמה היהודית ירדה לעולם, והתלבשה בתוך גוף גשמי. כעת האדם מורכב מנפש אלוקית הכוספת לדבוק בה', אך הנפש הבהמית משתוקקת להתבהם. וכך מסתובב לו האדם בתוך ים הבילבולים של כדור הארץ, ולא תמיד הוא יודע מהי הדרך שתביא את נשמתו אל ייעודה וסיפוקה.
בא ספר התניא ומנסה להקנות ליהודי מודעות עצמית, ו"ידע הוא כח". כאשר היהודי יכיר את הניצוץ האלוקי השוכן בקרבו, אז הוא ירצה ממילא להתכייל ולכייל את אורח חייו וחיי גופו הפיזיים על פיה של אותה בעירה פנימית אלוקית. זה יהודי.
לעומת היהודי, ניצבת לה המסגרת היהודית הדתית:
מאז החורבן החל עמנו להתפרק בהדרגתיות ולהתפזר לכל עבר הגלובוס, אומות ענקיות איימו לבלוע אותנו, והתבוללות העם היהודי בקרב הגויים היתה הדבר הכי מתבקש ע"פ טבע, ר"ל.
כדי להתמודד עם סכנת ההתבוללות, בנו חכמי הדורות את המסגרת הקהילתית - "שטייטאלע". היהודי שיצא מחומות ה"שטייטאלע" יצא בעצם משורות הקהילה, הוא כבר לא חלק מהקהילה. היהודי הזה אם הוא לא יתפוס את עצמו בזמן, תוך דורות ספורים הוא ייטמע בקרב הגויים "ולא נודע כי באו אל קרבנה"…
המסגרת הזו - ה"שטייטאלע" - חיסנה וליכדה את היהודים הנמצאים בתוכה, המסגרת הזו שימרה הרבה יהודים חלשי אופי, שחששו לצאת מה"שטייטאלע" ולהיטמע בקרב גויי הארצות.
מטבע הדברים נוצרו מסגרות דתיות יהודיות שונות ומגוונות על פני כל הגלובוס, נוצרו שינויי מנהגים, מלבושים, נוסחאות, מאכלים ועוד. גם מנהגים של מה בכך נהפכו למנהג דתי, גם הם חלק ממסגרת ה"דת".
היהודי שיצא מתוך ה"שטייטאלע", התחיל להתלבש באופן מודרני וכו', מיד כונה "גוי" "שייגעץ" "שיקצע" וכיוצא, זה נועד כדי לשמור על המסגרת הקהילתית, כדי לשמור על עמנו הגולה בין העמים.
אך מה האמת?
האמת היא ש"גם" הוא יהודי, בתוכו שוכנת לה נשמה אלוקית בוערת ומבויישת. היא בוערת מטבעה שהרי "נר ה' נשמת אדם", אך היא מבויישת בהיותה בתוך גוף בהמי שלא מודע לרום ערכה, והיא עוד יותר מבויישת בהיותה מנוכרת ליהודי ה"שטייטאלע".
מסגרת דתית זו שהיתה בגולה, היא היא תפיסת העולם שהובילה להתבדל מן הגויים ("פורץ גדר ישכנו נחש"), והיא היא שמובילה כעת את הקהילה החרדית להתבדל מן ה"חילונים והחילוניות"…
עד שהגיע הבעש"ט הקדוש, אותו היטיב לבאר בעל התניא בספרו ספר התניא קדישא.
הבעש"ט נהג בשיטה הפוכה לחלוטין, בהכריזו "רחמנא ליבא בעי".
הבעש"ט חיבק את היהודים הכפריים וסיפר להם שהם יהודים, ומשכך הם קדושים וטהורים, ומשכך "גם" הם רשאים זכאים ויכולים לקיים מצוות.
הבעש"ט לא אמר להם: אם לא תקיימו, יהיה לכם גיהינם… אתם "שייגעץ"… הוא לא ניסה ליצור לחץ קהילתי.
ההיפך.
הבעש"ט קירב וחיבק את היהודים הפשוטים, ואמר להם: אתם יהודים טהורים ומתוקים בכל מצב וענין. ומשכך, תמיד אתם זכאים לבוא לפני אבינו שבשמים ולקיים מצוותיו.
אם לומר זאת כך: הבעש"ט הלך אל היהודים שמחוץ למסגרת הקהילתית-דתית ואמר להם גם אתם יהודים. הבעש"ט לימד שגם אם היהודי נמצא מחוץ למסגרת, יהודי הוא.
לסיכום:
יהודי הוא יהודי - נשמה אלוקית.
ודת היא דת - מסגרת חוקים.
לא המסגרת עושה את היהודי, אלא היהודי עושה את המסגרת.
היהודי רוצה לדבוק בה', לכן הוא מקיים מצוות ה'. לכן הוא בונה קהילה דתית (בתי כנסת, תלמודי תורה מקוואות וכו' וכו') כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים לקיים מצוות.
אם חלילה שוכחים מהי נפש האלוקית, אז היוצרות מתהפכים, והמסגרת נעשית חשובה יותר מהיהודי. במקום לקדש את היהודי ונשמתו האלוקית, מקדשים את המסגרת. מי שפועל לפי המסגרת הוא יהודי, ומי שמשנה קצת הרי הוא "שייגעץ". נוצר לחץ חברתי שהוא סיבת קיום המצוות. ובמקום לעבוד את ה' עובדים את המסגרת הקהילתית (מה יגידו עלי?).
ואין לך שעבוד וסבל גדול מזה.
וזה ה(מ)פתח לחיי הסבל של ה"אנוסים".
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com