הזעם החרדי ואחוות המיעוטים // אלי דן

המפלגות החרדיות אמנם ככל הנראה שמרו על כוחם אבל התקשו לחמוק מהזעם שהגיע מקצוות שונים.

מימין, קהילות חסידיות שזעמו על מה שהם הגדירו כאדישות למתקפות על החרדים סביב משבר הקורונה, ועברו לסמוטריץ'. מגמה אותה היינו הראשונים לזהות כאן ב'כיכר השבת'.

ומהצד השמאלי, כעס פנים-חרדי ששיאו היה בקמפיין "אשמים אנחנו" שביכה את אובדן השליטה של המנהיגות הפוליטית החרדית בחלקים מהציבור שזלזלו בהנחיות הקורונה.

הירידה המספרית עדיין לא ברורה בשעה זאת אך ברור כי מדובר על אובדן קולות שנע בין 100-70 אלף קול, כמות השווה לכ-2/3 מנדטים, מי שהציל את המצב הוא כמובן אביגדור ליברמן, שכנראה לא יכול בלי ח"כ פינדרוס בכנסת.

אפשר לבקר את גישת הקמפיין של ג' כגלותית המזדקקת לאויב חיצוני על מנת לאחד את השורות, אבל אולי ההכרח לא יגונה, מה שטוב לקמפיין הליכוד (הפחדה מפני לפיד) טוב גם לקמפיין ג' (הפחדה מפני ליברמן).

אחוות המיעוטים

אם בגלותיות עסקינן, הבה ונניח את הדברים על השולחן, הערבים והחרדים היו אמורים כבר שנים לפעול כגוש אחד, המדובר על שני מיעוטים מופלים לרעה בדרך כלל, העתידים -בעשרות השנים הקרובות- להפוך משתי חברות מיעוט לשני מגזרים שיחדיו יהוו רוב במדינה, ויהפכו את המגזר הכללי למיעוט.

כיום, כל מגזר מהמגזרים הללו מזוהה לחלוטין עם אחד משני הגושים, המגזר החרדי מזוהה עם מפלגות הימין, ואילו הערבים מזוהים עם גוש השמאל. לרוב החילוני יש אינטרס (סמוי בדרך כלל) ל"תרבת" או לחלופין להפריד בין שני המגזרים ולמשול בהן, זאת פשר הברית והנאמנות האין סופית של נתניהו והחרדים, חיבור פוליטי פוטנציאלי של שני מגזרי המיעוט הללו הוא החלום השחור של חילונים רבים בישראל.

המגזר החרדי נהנה בדרך כלל מהשותפות עם הימין, ואילו המגזר הערבי מביט בעיניים כלות בכוחם של החרדים הנובע מהחיבור לגוש הימין הדומיננטי. גם בקרב רבים מהערבים -כמו בקרב חרדים רבים- קיימת השאיפה להשתלב בצומת קבלת ההחלטות ולהפוך להיות בעלי השפעה.

את התסכול מהשיתוק שכופה החיבור של הערבים עם השמאל המנוטרל פוליטית, הביעו הערבים באמצעות הצבעה משמעותית למנסור עבאס.

לאומיות, לאומנות או גזענות?

לגופה של דילמה, שאיפותיו להשפעה של עבאס, אינן שונות משאיפותיו של גפני, הוא אינו חפץ להיות ראש ממשלה בקרוב. מאוויו מסתכמים ביכולת לקדם את האינטרסים של המגזר הערבי בישראל, באופן שאיננו מאיים בצורה ישירה על דמותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. בדיוק כמו גפני, הוא איננו ציוני, אלא פרגמטי. גם גפני וגם עבאס לא משתגעים על הצירוף "יהודית - דמוקרטית", האחד עם היהודית, רעהו עם הדמוקרטית. אבל שניהם מוכנים לקבל את כללי המשחק של הרוב היהודי הכללי, שמאמין עדיין בשעטנז הציוני, יהודית + דמוקרטית.

כמו בתסריט גרוע, חלקים מהמגזר החרדי התאהבו ברעיונות הלאומניים של שליטה יהודית חסרת הגבלה על כל שטחי המולדת, זאת בהשראת הגוש אליו חברו החרדים בעבר מטעמים פרגמטיים ולא מתוקף זהות אידאולוגית. הרעיונות הלאומניים הללו היו זרים לחלוטין למנהיגיו ההיסטוריים של המגזר החרדי, הרב שך והרב עובדיה זיכרונם לברכה, שהתרחקו בדרך כלל מזיהוי עם סממני לאומנות.

יתכן ששיתוף הפעולה האפשרי בין גוש הימין למפלגה ערבית מהווה בשורה חיובית לטובת שיתוף פעולה עתידי אפשרי בין החרדים לערבים, כנגד עריצות אפשרית של הרוב (הזמני) החילוני, מה גם שבדרך כלל אופיו של המגזר הערבי דומה למדי בשמרנותו לזה של המגזר החרדי, ובוודאי לא זהה לליברליות הפרוגרסיבית של השמאל הישראלי.

בשורה התחתונה, אם ישכיל המגזר החרדי להיגמל מהרתיעה הטבעית מפני ערבים, החקוקה בעצמותיו עוד מימי הפיגועים הנוראיים, ויכיר את הדרך שעשו צעירי המגזר, והתסכול אותו הם נושאים איתם מחוסר התוחלת שהביאה איתה דרך הטרור, ובכן, מי שעדיין חושב שכל רופא שיניים או אח סיעודי ממוצא ערבי מעוניין לגרש או להשמיד אותו, שיבושם לו. לעומת זאת, מי שיתפכח מרגשות גזעניים, יגלה אפשרות מעניינת ביותר לאחוות מיעוטים פוריה.